מי שאינו משלם חובות – יֵדעו על־אודותיו! פרטיות וביוש בהליכי הוצאה לפועל

פבלו לרנר*

תקציר

הליכי הוצאה לפועל היו כרוכים מאז ומתמיד בפגיעה בפרטיותם של החייבים. אולם בשנים אחרונות נהייתה פגיעה זו עמוקה יותר, עקב הגישה הקלה למאגרי מידע רבים.

לאחר דיון כללי בשאלת הזכות לפרטיות, ינתח המאמר מישורים שונים של הפגיעה בפרטיותם של חייבים. בין היתר ידון המאמר בשאלת מידתיותה של הפגיעה, בהבחנה בין מידע אישי, מידע כלכלי ומידע על אורח חייו של החייב, וכן בשאלה עד כמה הפגיעה יכולה לשרת את טובתו של החייב – למשל, לעזור לו להגיע להסדר עם הנושים.

לאחר־מכן יעסוק המאמר בפרסום שמותיהם של חייבים הן כדרך לאכיפה ולהרתעה הן כדרך להגנה על צדדים שלישיים. אל מול האינטרס הציבורי בחשיפה, אין להתעלם מכך שלא פעם היא משרתת יצרים רכילותיים בלבד. המאמר מבחין בין פרסום פרטי לבין פרסום על־ידי רשויות האכיפה, ומתייחס לרישומם של חייבים במרשם החייבים המשתמטים המוסדר בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז־1967.

המרשתת ובמיוחד מנועי החיפוש מביאים לידי כך שאם שמו של חייב מתפרסם ברשת, ניתן להגיע אליו באמצעות פעולה פשוטה של הקלדה, והמידע ביחס לשם זה אמור להישאר ברשת לנצח. דא עקא, במרוצת השנים העובדה שפלוני היה חייב או פשט רגל בעבר מאבדת מחשיבותה הציבורית. על רקע זה יש לבחון אם ניתן למחוק מידע כזה על־אודות חייבים לשעבר או להסיר ממנועי חיפוש את הקשר בין שמם לבין מידע מסוים. בסוגיה זו, הנוגעת ב"זכות להישכח", שנהפכה לבעלת חשיבות רבה בימינו, עוסק החלק האחרון של מאמר זה.

המאמר ממוקד במשפט הישראלי, אך מציג גם מבט השוואתי, אשר נוסף על הרחבת היריעה יכול גם להעניק בסיס למחקרים נוספים בתחום.

מבוא

א.   הרקע לדיון על פרטיות והליכי הוצאה לפועל

1. הזכות לפרטיות
2. דרכי אכיפה בהוצאה לפועל

ב.   מה ניתן לדעת על־אודות החייב?

1. כללי
2. פרטים אישיים

(א)  מספר תעודת־זהות

(ב)  כתובת מגורים

(ג)   מספר טלפון

(ד)  דברי דואר

(ה)  מידע על כניסה לארץ או יציאה ממנה

(ו)   סיכום

3. מידע כלכלי

(א)  חקירת החייב

(ב)  גישה למאגרי מידע

4. גבולות הגישה לנתונים כלכליים – בין נכסים לאורח חיים
5. חשיפת מידע לזוכים כאינטרס של החייב
6. מידע על צד שלישי
7. סיכום

ג.    מי רשאי לדעת? חשיפת המידע על־אודות החייב

1. ביוש בגין חובות?
2. דרכים שונות לחשיפת שמותיהם של החייבים
3. רשימת חייבים משתמטים
4. הצדקה לפרסום שמות של חייבים ברבים – מבט ביקורתי

ד.   עד מתי יֵדעו? הזכות להישכח

1. מחיקה ושכיחה
2. עניין גוגל נ' ספרד – פריצת־דרך… אבל הדרך ארוכה
3. על תחולה טריטוריאלית של הזכות להישכח

סיכום

מבוא

הליכי הוצאה לפועל, בהיותם מנגנון לגביית חובות, מאפשרים לזוכה גישה למידע אישי על החייב ורכושו. הגישה למידע אישי על החייב דרושה לזוכים לצורך הגבייה, אולם היא כרוכה בפגיעה בזכויותיו של החייב. מאמר זה מבקש לתאר ולנתח את ההיבטים השונים הכרוכים בפגיעתם האפשרית של הליכי הוצאה לפועל בזכויות החייב לפרטיות, ובוחן כיצד יש לאזן בין שני הצדדים להליך מבחינת סוג המידע הנחשף, היקף חשיפתו לציבור ומשך הזמן שהמידע צריך להיות נגיש לציבור. כמו־כן, הקשר בין חשיפת המידע על־אודות החייב לבין אכיפת הגבייה טרם זכה בתשומת־לב ראויה בפסיקה או בספרות המחקרית, ורשימה זו תנסה להתוות את הדרך להשלמת חֶסר זה.

מבנה הרשימה יהיה כדלקמן: הפרק הראשון יתאר את הרקע לדיון על פרטיות והליכי הוצאה לפועל, ויסביר את מונחי־היסוד שמאמר זה מתבסס עליהם. הפרק השני ידון בשאלה אם פריטי המידע על־אודות החייב אכן נחוצים לצורכי גבייה יעילה. כאן המאמר מבקש להבחין בין דרכי הגישה השונות למידע וכן בין סוגי המידע השונים שהחייב מתבקש למסור. הוא מסביר כיצד ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת גישה מהירה ורחבה יותר לנתונים כלכליים ואישיים של החייב, וכיצד התפתחות זו מאתגרת את זכותו של החייב לפרטיות. כמו־כן, המשך הפרק מציע להבחין בין בדיקת נכסי החייב לבין בדיקת אורח החיים שלו, אשר מתבטא לרוב ברמת ההוצאות שלו. אכן, לא פעם בדיקת רמת ההוצאות חיונית להבנת מצבו הכלכלי של החייב, אולם לעיתים מדובר גם במידע שאינו רלוונטי לגבייה או פוגע יתר על המידה בזכותו של החייב לפרטיות, ולכן מוצע כי ההכרעה בשאלת נחיצותה של בדיקת אורח החיים תופקד בידי רשם ההוצאה לפועל.

הפרק השלישי יעסוק בשאלה מי ראוי שייחשף לפריטי מידע אלו, או במילים פשוטות – אם ראוי שהציבור יֵדע כי פלוני הוא חייב או פושט־רגל. פרסום שמו של חייב, שכתוצאה ממנו הוא מאבד את האנונימיות שלו, הוא תופעה מוכרת, המכונה "ביוש" (shaming). הפרק יבחין בין שתי דרכי ביוש: ביוש עקיף, הנובע מחשיפת מידע על־אודות החייב ללא כוונה לפרסם את שמו; וביוש ישיר, העוסק בפרסום המכוון מלכתחילה לכך שאנשים מסוימים או אפילו כלל הציבור יֵדעו על־אודות החייב, על מעשיו או על מחדליו, וזאת כאמצעי להפעלת לחץ. נושא הביוש והקשר בין פרסום לבין לשון הרע הם נושאים רחבים, וקצרה יריעת המאמר מלדון בהם. לכן המאמר יתמקד בשתי סוגיות אשר רלוונטיות במיוחד לעוסקים בהוצאה לפועל: רשימת חייבים משתמטים וההצדקה לפרסום שמותיהם של החייבים בקרב הציבור.

הפרק הרביעי יעסוק במשך חשיפת המידע, וידון בשאלה עד מתי ראוי שמידע זה יהיה זמין ונגיש. שאלה זו מציבה אתגר מורכב במיוחד, בהיותה נושא שנמצא עדיין בשלבי התפתחות, בעיקר בכל מה שקשור לדיני המרשתת ולאסדרה על מנועי חיפוש. "הזכות להישכח" (the right to be forgotten) מבוססת על הגישה שלפרט מושא המידע יש זכות לבקש ממנוע החיפוש את מחיקת המידע על־אודותיו או את הסרת הקישור המאפשר לכל אדם למצוא מידע זה באמצעות הקלדת שמו של הפרט. השארת המידע נגיש במנוע החיפוש עומדת לכאורה בניגוד לרעיון של הֶפטר ופתיחת דף חדש, שהוא עקרון־יסוד בדיני חדלות פירעון. לחייב עומדת הזכות שעם חלוף השנים לא ייחשפו אנשים אחרים (לפחות לא בדרך הקלה כל־כך של הקלדת שמו במנוע חיפוש) למצבו הכלכלי בעבר, וזאת במיוחד אם הוא כבר השתקם. לפיכך ראוי לחשוב על דרכים להתמודדות עם התקבעותה של מציאות העבר ברשת. סוגיה זו, שלא קיבלה עד כה התייחסות רבה בספרות המשפטית בארץ ואשר יש לה משמעות רבה לגבי חייבים רבים, מחייבת דיון מנקודת־מבט השוואתית. על־כן פרק זה ידון, בין היתר, בעניין גוגל נ' ספרד,[1] שבו הגדיר בית־המשפט של האיחוד האירופי (ECJ) את עקרונות הזכות להישכח. הפרק יסקור הן את השפעתו של פסק־דין זה והן את הפסיקה והחקיקה העיקריות באירופה שבאו בעקבותיו, כדי להבין את המגמות שישפיעו על המשפט הישראלי.

זהו המאמר הראשון שמשלב את דיני ההוצאה לפועל[2] עם דיון בפרטיות, שהינם שני תחומים בעלי מורכבות ייחודית. מטבע הדברים, המאמר אינו יכול למצות את כל הסוגיות המתעוררות בנושא, אך תקוותו וציפייתו של המחבר היא ששאלות שייוותרו במאמר זה ללא מענה ישמשו בסיס לדיון עתידי רחב יותר בנושא, ויספקו כיוונים למחקרים נוספים שיבואו בעקבותיו.

א. הרקע לדיון על פרטיות והליכי הוצאה לפועל

בטרם דנים בפגיעה בפרטיות בהוצאה לפועל ובשאלה מי רשאי לדעת על־אודות החייב, יש להתמקד ראשית בשני מושגי־יסוד שהמאמר מתבסס עליהם: "הזכות לפרטיות" ומה כלול במושג "הוצאה לפועל".

1. הזכות לפרטיות

הזכות לפרטיות הינה זכות המוכרת בחקיקה בכל רחבי העולם.[3] בישראל המסגרת הכללית של הגנת הפרטיות היא חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א־1981.[4] כמו־כן, חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע מעמד חוקתי לזכות לפרטיות.[5]

הגדרת הזכות לפרטיות ותחימת גבולותיה אינן משימות קלות.[6] פרטיות היא מושג גמיש, ואפילו חמקמק, המושפע רבות ממשתנים של גיאוגרפיה וזמן. קשה לקבוע את היקף הפרטיות המגיעה לאדם,[7] וקשה להגדיר את טיב הפגיעה אם וכאשר היא מתרחשת. פרופ' מרמור טוען כי אין זכות כללית לפרטיות, אלא רק זכות לכך שהמידע על־אודותינו לא יושג בדרך שאינה חוקית ובניגוד לרצוננו.[8] לדידי, קביעה שאין זכות כללית לפרטיות היא גורפת מדי, אולם אם יש זכות שהמידע על־אודות אדם לא יושג בדרך שאינה חוקית, כפי שמרמור עצמו טוען, אזי אין מקום לשלול את הרעיון של זכות לפרטיות. עם זאת, פרטיות היא אכן מושג יחסי[9] ומוגבל,[10] ויש סיבות שונות המצדיקות את הפגיעה בה.[11] אינטרס ציבורי יכול להצדיק חשיפת פרטים על־אודות אדם בניגוד לרצונו.

רבים ניסו להגדיר מהי "פרטיות". וורן וברנדייס, במאמרם המפורסם, התמקדו בזכותו של אדם שיעזבו אותו לנפשו (right to be let alone);[12] מחברים אחרים ממקדים את הפגיעה בפרטיות בשלילת הסודיות או בשליטה בנתונים אישיים של הזולת;[13] יש הטוענים כי פרטיות היא זכותו של אדם שהחלטותיו יהיו תוצאה של שיקול־דעת עצמאי ללא התערבות של גורמים שונים;[14] בעבר הציע פרוסר להבחין בין ארבעה מישורים של פגיעה בפרטיות: חדירה לעניין הזולת, גילוי עובדות או נתונים על־אודות אדם, פרסום מעשי אדם באור כוזב (false light) ואימוץ תמונתו או דמותו של אדם אחר;[15] סולוב טוען כי פרטיות כוללת כמה זכויות: הזכות של אדם שיעזבו אותו לנפשו, סודיות, שליטה של אדם במידע על־אודותיו, הגבלת הגישה לספֵרה שלו והזכות לאישיות (personhood);[16] ורשימת ההגדרות של פרטיות עוד ארוכה.[17]

הצורך להגן על פרטיותם של חייבים אינו חדש, וניתן למצוא התייחסות אליו עוד בתנ"ך, שם נקבע ביחס לאכיפת חיובים כי הזוכה לא ייכנס לביתו של החייב כדי לקחת את המשכון.[18] לצורך הבנת הפגיעה בפרטיות במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ניתן להתייחס למיון שהציעה בזמנו פרופ' גביזון. פרופ' גביזון הבחינה כי הפרטיות מורכבת משלושה היבטים שונים: סודיות, המתבטאת בשליטה במידע האישי; אנונימיות, שמשמעה להיות חופשי מתשומת־הלב של אחרים; והתבודדות (solitude), כזכות שאחרים לא יחדרו (intrude) למרחב האישי של אדם.[19] אם מתרגמים טיפולוגיה זו לפגיעה בזכויות החייבים בהוצאה לפועל, כפי שנראה בהמשך, החוק מעניק לזוכים גישה למידע על־אודות החייב, ולכן אין לחייב זכות לסודיות (לפחות לא לסודיות מוחלטת) באשר לנתונים אישיים וכלליים הדרושים לזוכה כדי לגבות את החוב. באשר לזכותו של אדם להתבודד או לא להיות בקשר עם אנשים אחרים, זכות זו מתנגשת בזכותם של הנושים לדעת היכן הוא גר או עובד. אם "התבודדות" היא למעשה בריחה על־מנת לא לשלם, אין לחייב זכות להתבודדות, ועליו לשתף פעולה. אכן, התבודדות היא אחד האירועים שנחשבו בעבר "מעשה פשיטת רגל" כלומר, אחת העילות לפתיחה בהליכים נגד חייב.[20] באשר לאנונימיות, בעיקרון אין זה הכרחי שכל העולם יֵדע כי פלוני חייב כסף. עם זאת, יש מצבים שבהם ידיעה על חוב יכולה להיות חשובה לצד ג, ולוּ כדי שיימנע מעסקאות עם אנשים המסתבכים בחובות.

כפי שכבר צוין, השאלה אינה רק אם הפרסום ראוי, אלא מהי הדרך לפרסם שמות של חייבים ובאילו תנאים ראוי לעשות זאת. בכך ידון המאמר בהמשך.

2. דרכי אכיפה בהוצאה לפועל

מבחינת תכליתה, מטרת ההוצאה לפועל היא מימוש זכויותיהם של הזוכים לגבות את המגיע להם על־פי חוזה או על־פי דין.[21] מימוש זכויות הזוכים מותנה בכך שהחיוב יקבל ביטוי במסמך פורמלי. מסמכים אלו כוללים פסק־דין של אחד מבתי־המשפט או בתי־הדין בישראל,[22] שטר חוב (או המחאה), משכנתה (או משכון) או התחייבות בכתב עד 75,000 ש"ח בלא צורך בפסק־דין.[23]

הוצאה לפועל מתבצעת באמצעות לשכות ההוצאה לפועל, אשר בראש כל אחת מהן עומד רשם הוצאה לפועל.[24] נוסף על כך, בכל לשכה נמצא מנהל לשכת הוצאה לפועל, אשר מופקד על הניהול השוטף של הלשכה, ובהיבטים מסוימים גם על ביצוע ההחלטות של רשם ההוצאה לפועל.[25]

ניתן לפתוח תיק הוצאה לפועל גם נגד חייב בשר־ודם וגם נגד חייב שהוא תאגיד.[26] לתאגיד אין זכות לפרטיות,[27] אם כי יש לו זכויות או אינטרסים אחרים המגינים על פרטיותו, כגון האינטרס לשמור על סודיות עסקית.[28] במאמר מוסגר יש לציין כי חוק ההוצאה לפועל נחקק בשנת 1967, לאמור לפני חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו (אשר מגן כאמור גם על הזכות לפרטיות), ומכאן שאין לפסול אותו לפי חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו.[29] עם זאת, יש לפרש את חוק ההוצאה לפועל לפי עקרונותיו של חוק־היסוד.

הוצאה לפועל מעניקה לזוכים כלים מגוּונים לאכיפה. ניתן להבחין בין אכיפה ישירה לאכיפה עקיפה.[30] אכיפה ישירה מתבססת על מימוש רכושו של החייב, עיקול מיטלטלין,[31] עיקול מקרקעין,[32] עיקול צד ג ומינוי כונס נכסים לצורך מימוש רכוש (בדרך־כלל מקרקעין). לעומת זאת, האכיפה העקיפה כוללת מכלול של סעדים המיועדים להגביל את חירותו של החייב מעבר לקניינו, וזאת על־מנת להניעו לשתף פעולה עם הזוכה.[33] סעדים אלו כוללים, למשל, הגבלת החזקה של רשיון נהיגה,[34] עיכוב יציאה מן הארץ, הגבלת כרטיס אשראי וכדומה.

כאשר בהוצאה לפועל (או בפשיטת־רגל) עסקינן, חשיפת הנתונים היא כלי־עזר שנועד לאפשר מימוש של הרכוש (אכיפה ישירה) או הטלת הגבלות על החייב כדי לתמרצו לשתף פעולה (אכיפה עקיפה). מבלי לדעת את מצב חשבון הבנק אי־אפשר לעקל את הכסף, ובלי מספר תעודת־זהות אי־אפשר להגביל את החזקת רשיון הנהיגה או את חידושו או לעכב יציאה מן הארץ. אולם מעבר לכך, עצם הפגיעה בפרטיות יכולה להיחשב אמצעי לחץ, כלומר, דרך ייחודית של אכיפה עקיפה.

נתחיל אם כן את הדיון בפרטים שניתן לדעת על־אודות החייב.

ב. מה ניתן לדעת על־אודות החייב?

1. כללי

מקובל לומר כי דיני הוצאה לפועל מתבססים על איזון בין הצורך לאפשר לזוכים גבייה לבין ההגנה על כבוד החייב.[35] כמו זכויות אחרות, גם הזכות לפרטיות אינה מוחלטת. אולם, גם אם יש צורך בפגיעה בזכויות אדם, על הפגיעה להיות מידתית.[36] כדי לדעת אם הפגיעה בפרטיות היא מידתית אם לאו, עלינו לנסות להשיב על השאלות הבאות: האם מטרת הפגיעה ראויה? האם לצורך תכלית זו משתמשים באמצעים נחוצים ורציונליים? האם קיים יחס ראוי בין התועלת שבחשיפת פרטי החייב לבין הנזק הגלום בפגיעה בזכויותיו?[37] האם קיים אמצעי חלופי להשגת המטרה שפגיעתו בזכויותיו של החייב פחותה?[38] למעשה, אין תשובה חד־משמעית לשום שאלה מבין השאלות האלה, וברוב המקרים, אם לא בכולם, מידתיות תלויה בעיני המתבונן.[39]

יש הטוענים כי מאחר שהמטרה העיקרית של הוצאה לפועל היא גביית חובות, התחשבות־יתר במידתיותם של צעדי הגבייה עלולה בסופו של יום לכבול את ידיהם של הזוכה ושל הרשויות, ולהכשיל את עצם מטרתה של ההוצאה לפועל.[40] בהקשר זה יש חשיבות לאופן שבו מגדירים את יעדי המידתיות. אם נטען כי המידתיות נועדה להשיג צדק חלוקתי,[41] אזי ברור שהליכי הוצאה לפועל אינם יכולים להיות מידתיים, מכיוון שאין זה מתפקיד ההוצאה לפועל לתקן עוולות חברתיות, מצוקה כלכלית או בעיות אישיות המונעות את קיום החוב. לעומת זאת, אם נאמר שהמידתיות נועדה לקדם הגינות בין הצדדים,[42] אזי חשיפת מידע אישי על־אודות החייב תהיה מידתית ככל שהיא נחוצה על־מנת לאפשר לזוכה להגשים את זכותו הקניינית.[43] כאשר בהוצאה לפועל עסקינן, אין לחפש שוויון בין הזכות לקניין לבין הזכות לפרטיות. מערכת ההוצאה לפועל מיועדת (או למצער מנסה) להבטיח את אפשרותו של הזוכה לקבל את מלוא קניינו, בעוד לגבי חייב שאינו משלם השאלה היא מהו גרעין הפרטיות שבו לא ראוי לפגוע.

בעולם אידיאלי, שבו חייבים הגונים וישרים היו משתפים פעולה עם הזוכים, מן הסתם לא היה צורך בחדירה לפרטיות. די היה במילותיו ובהצהרתו של החייב לאפשר הבנה של מצבו הכלכלי והחלטה לגבי תועלתם של הליכי הגבייה. אולם בפועל גביית כספים אינה דבר קל. יש חייבים שיכולים להכשיל את הביצוע, להבריח נכסים או אף לברוח. קבלת מידע על־אודותיהם תורמת לניהול הליכי גבייה יעילים יותר, לא רק כדי לדעת מה ניתן לממש, אלא גם כדי להחליט אם יש טעם בהליכי הוצאה לפועל או שמא ראוי לחפש פתרונות אחרים (כגון הסדר נושים, פנייה להליכי חדלות פירעון או אפילו סגירת התיק). מכאן שפגיעה מידתית בפרטיות מוצדקת הן מבחינת האינטרס של הזוכה לגבות את הכסף והן מבחינת האינטרס הציבורי לקיים מערכת אכיפה יעילה.[44]

הפגיעה בפרטיותו של החייב משתרעת על מישורים שונים. כך, למשל, כאשר מעקלים מיטלטלין ונכסים מביתו של החייב, יש פגיעה בפרטיות; אם תופסים מחשב אישי בלי הודעה מוקדמת ומעבירים אותו למחסן ההוצאה לפועל, תיתכן פגיעה בפרטיות; כאשר מכונית נתפסת לצורך מימוש החוב, יש פגיעה בפרטיות; והרשימה עוד ארוכה. על־מנת להתמקד בנושא מוגדר יותר, יעסוק המאמר רק בפגיעה בפרטיות כתוצאה מחשיפת נתונים של החייב. על־כן יש להבחין בין הנתונים האישיים שהחייב מתבקש למסור לבין הנתונים הכלכליים.

2. פרטים אישיים

עצם קיומם של הליכי הוצאה לפועל מחייב ידיעת פרטים אישיים של החייב.[45] למעשה, חלק מאותם פרטים, לרבות מספר תעודת־הזהות וכתובת המגורים, ידועים לזוכה מעצם קיומו של ההליך המשפטי שבו הוא קיבל פסק־דין. עם זאת, חלק מהפרטים האלה ייחודיים להליכי ההוצאה לפועל – למשל, מספר הטלפון ומידע על כניסה לארץ ויציאה ממנה. נסקור בקצרה את הפרטים האישיים שהחוק מאפשר לקבל מאת החייב.

(א) מספר תעודת־זהות

תיק הוצאה לפועל נפתח על בסיס מספר תעודת־הזהות של החייב.[46] החוק מאפשר לזוכים או לרשם גישה למאגרי מרשם האוכלוסין לשם השגת מספר תעודת־הזהות או כדי להפריך את הקשר בין שם מסוים לבין מספר תעודת־זהות.[47] מספר תעודת־הזהות הוא נתון־חובה לגבי החייב בלבד, ולא לגבי אלה שאינם צד בתיק, כגון צדדי ג. כך, נפסק כי אין הנושה זכאי לדעת את מספר תעודת־הזהות של המעביד של החייב כאשר הנתון אינו רלוונטי למימוש הצו.[48]

(ב) כתובת מגורים

הליכי הוצאה לפועל מחייבים המצאת אזהרה חתומה לידי החייב, ומכאן שדרושה כתובת.[49] ברור שקשה עד־מאוד לפתוח בהליכי הוצאה לפועל כאשר לא ידוע היכן החייב גר, ולכן הרשם רשאי לקבל ממשרד הפנים את כתובת החייב.[50] אם אין לחייב כתובת, אזי לשכת ההוצאה לפועל רשאית להזדקק לשם האב.[51] הכתובת דרושה גם משום שבמקרים מסוימים יהא צורך להיכנס לביתו של חייב על־מנת לעקל מיטלטלין שבבעלותו.[52]

כניסה לביתו של החייב היא נושא רגיש. הדבר חמור עוד יותר כאשר הפגיעה היא בצד שלישי שאינו חלק מתיק ההוצאה לפועל. כך, למשל, כאשר החייב נתן כתובת של הוריו והליכי ההוצאה לפועל מתבצעים בביתם, או כאשר מדובר באדם שגר בדירה עם שותפים, וכדי לעקל את חדרו, יש להיכנס לדירה שגרים בה גם אנשים אחרים.[53]

(ג) מספר טלפון

רשמי הוצאה לפועל רשאים לקבל מחברות הטלפון את מספר הטלפון (הנייד או הנייח) של החייב.[54] כמו־כן, כאשר החייב מגיש בקשה לקבלת צו תשלומים, עליו לציין מספר טלפון נייח או נייד.[55] לעיתים לשכת ההוצאה לפועל יוצרת קשר עם חייבים, ובדרך זו ניתן להקל את ניהול ההליכים, להציע הסדרי תשלום וכדומה.[56] לפני נקיטת צעד הנחשב פוגעני במיוחד, כגון הכללת שמו ברשימת החייבים המשתמטים, ניתן להזהירו במקרים מסוימים באמצעות שיחת טלפון.[57] בכל מקרה, מספר הטלפון של החייב לא יועבר לזוכים.[58]

גם אם החייב מעוניין להיות מה שהחוק מגדיר "חייב המשלם לפי הוראה לתשלום בשיעורים" – כלומר, חייב שעומד בתשלומים שנקבעו בצו התשלומים ואשר נהנה עקב כך מכמה יתרונות, כגון הנחות בריבית ומניעת עיקולים מסוימים[59] – עליו לציין בבקשה את מספר הטלפון שלו.[60]

(ד) דברי דואר

הליכי הוצאה לפועל אינם מאפשרים לנושים או לרשם הוצאה לפועל להתחקות אחר הדואר של החייב או להיכנס להתכתבות אישית שלו. המצב שונה בהליכי פשיטת־רגל, שבהם פקודת פשיטת הרגל קבעה כי לנאמן יש זכות לקבל את הדואר של החייב.[61] בית־המשפט התמודד עם השאלה אם הוראה זו מאפשרת לנאמן להיכנס גם לתא הדואר האלקטרוני (דוא"ל) של החייב, והחליט כי אין להורות לספק שירותי דוא"ל לאפשר לכונס או לנאמן גישה חופשית לתיבת דוא"ל של חייב או לספק העתק של כלל התכתובות המצויות בה.[62] ברור שכניסה לדואר של אדם מחייבת זהירות יתרה. יצוין כי אין כיום בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי הוראה דומה בעניין דברי הדואר של החייב.

(ה) מידע על כניסה לארץ או יציאה ממנה

לשכת הוצאה לפועל רשאית לקבל מידע על כניסה של החייב לארץ או יציאה ממנה.[63] מידע על־אודות הימצאותו של חייב בארץ חשוב עד־מאוד לצורך ניהול ההליכים ומימוש הרכוש. כמו־כן, נסיעות תכופות של חייב לחו"ל יכולות להצביע על רמה כלכלית או על ניהול פעילות עסקית מסוימת. יתר על כן, אם החייב אינו בארץ ואינו מתכוון לחזור, עובדה זו יכולה לשמש שיקול לוויתור על הליכי אכיפה נגדו. לא למותר לציין כי כאשר היציאה נעשתה מטעמים מוצדקים הקשורים לצנעת הפרט (למשל, ענייני בריאות), זכותו של החייב שצדדי ג, לרבות הנושים, לא יֵדעו על מחלתו או על הנסיבות האישיות המצדיקות את יציאתו מן הארץ.

(ו) סיכום

לדעת המחבר, פרט לחריגים שיכולים להתעורר, אין במידע אישי שהחייב מתבקש למסור משום פגיעה מופרכת בפרטיותו שאינה משרתת את תכלית ההוצאה לפועל, וזאת בהתחשב בעובדה שבלי הפרטים האלה אי־אפשר לגבות את החוב או למצער הגבייה תהיה קשה מדי. אם יש מי שסבור כי גם בלי כתובת או מספר תעודת־זהות של החייב ניתן לבצע הליכי הוצאה לפועל, יתכבד ויסביר כיצד. עם זאת, הפרטים האישיים הם רק כלי כדי להגיע לחייב ולרכושו. השאלות המורכבות והחשובות נמצאות בתחום המידע על־אודות נכסיו והכנסותיו של החייב. על כך בתת־פרק הבא.

3. מידע כלכלי

אם מטרתם של הליכי הוצאה לפועל ופשיטת־רגל היא לגבות, אזי מרכז־הכובד הוא בגילוי רכושו של החייב. ככלל, זוכה רשאי לעקל ולממש כל נכס של החייב, להוציא את אלה המוגדרים כפטורים מעיקול.[64] המידע הוא כלי המאפשר לזוכה להגיע לרכוש זה. בהקשר של מידע כלכלי יש להבחין בין שתי שאלות: האחת היא מהן הדרכים להגיע למידע, והאחרת היא מהו טיב המידע שהרשם או הזוכה רשאים לקבל. באשר לשאלה הראשונה, עקב התפתחות הטכנולוגיה השתנה אופן הגישה למידע, ודיני ההוצאה לפועל עברו מגישה למידע התלויה במידה לא־מבוטלת ברצון החייב או בכפייתו למסור פרטים למצב שבו אין צורך בשיתוף־פעולה של החייב משום שיש גישה ישירה לנתונים.

(א) חקירת החייב

בעידן שבו לא הייתה גישה ישירה למאגרים ולנתונים המאוחסנים במחשבים, היה על הזוכים להגיע למידע דרך החייב עצמו. אם החייב לא שיתף מידע מרצונו והזוכה לא שכר את שירותיו של חוקר פרטי, לא נותר אלא "לכפות" עליו את מסירת המידע באמצעים שונים, לרבות מאסר.[65]

אחת הדרכים שעמדו לאורך השנים לרשותו של הזוכה על־מנת להגיע למידע על־אודות רכושו של החייב היא חקירת יכולת. חקירת יכולת היא בדיקת רכושו ומצבו הכלכלי של החייב הנעשית על־ידי רשם או חוקר מטעמו[66] במטרה לקבוע תשלום חודשי שעל החייב לשלם.

גם כיום, חרף קיומם של מאגרי מידע ואפשרות של פנייה ישירה אליהם, אם אין באפשרותו של החייב לשלם את החוב,[67] עליו להגיש תצהיר ולמלא שאלון[68] עם מידע על מצבו הכלכלי, על נכסיו ועל הכנסותיו, על מצב בן־הזוג ועל מספר הילדים הקטינים והמבוגרים הגרים עימו.[69] כמו־כן עליו להתייצב מיוזמתו לחקירת יכולת.[70] גם הנושים רשאים לבקש חקירת יכולת.[71] כיום, בהעדר אפשרות למאסר אזרחי, קביעת התשלום נועדה לחסוך מן החייב הליכים אחרים כמו־גם כניסה לקטגוריה של חייב משתמט.[72]

בר־אופיר וגלבוע טענו בזמנו כי חקירת יכולת היא כלי יעיל להגעה לרכושו של החייב ולהבנת מצבו הכלכלי, אם היא מופעלת בצורה מתוחכמת על־ידי הזוכה.[73] לעומתם, פרופ' חריס נקט עמדה ספקנית יותר לגבי יעילותה של חקירת היכולת, והציע כי על החקירה להתמקד פחות בעבר ויותר באפשרויותיו של החייב לשלם את החוב.[74] לפחות מבחינת ההגנה על הפרטיות, עמדתו של חריס מובילה לפגיעה פחותה, שהרי במקום לחטט בעבר, החייב מתבקש להסביר כיצד הוא מתכוון לצאת מן המצב שאליו נקלע. בכל אופן, בהשוואה למצב של השגת מידע באמצעות מאגרי מידע, חקירת יכולת יכולה לאפשר לחייב לווסת את המידע שהוא מוסר, אם כי לפעמים כמובן ניסיון לווסת (או פשיטא – להסתיר) מידע עלול להביא לידי כך שלא יאמינו לו.

חקירת החייב מתאפשרת גם בהליכי פשיטת־רגל. עם הכניסה להליך החייב מתבקש להגיש שאלון מפורט, ומתקיימת חקירה טרומית לפני הממונה. לאורך ההליך קיימת אפשרות של חקירות נוספות לפני בית־המשפט או לפני הממונה או הנאמן.[75]

(ב) גישה למאגרי מידע

התפתחות משמעותית בנושא חשיפת מידע על־אודות החייב החלה עם תיקון מס' 15 לחוק ההוצאה לפועל.[76] פסק־דין פר"ח[77] צמצם עד־מאוד את השימוש בפקודות מאסר לצורך גבייה (להוציא את עניין המזונות). המחוקק לא היה מרוצה מהחלטה זו והחזיר את פקודת המאסר לחוק, אם כי באופן "מרוכך". תיקון מס' 15, משנת 1994, קבע, בין היתר, כי מאסרו של חייב יהיה רק לאחר חקירת יכולתו.[78] כמו־כן נקבע כי אם חייב מעוניין לא להיכלל בקטגוריה של חייב משתמט (ולהיאסר!),[79] עליו להגיש כתב ויתור על סודיות כלכלית ולאפשר בכך לגלות מידע לגבי נכסיו והכנסותיו המוחזקים בידי גורם ציבורי או במערכת הבנקאית.[80]

הרעיון מאחורי התיקון היה שאם חייב טוען כי יכולתו לפרוע את החוב מוגבלת, אין מנוס מפגיעה בפרטיותו כדי לבדוק את אמינות הטענה.[81] כפי שניתן ללמוד מדברי ההסבר, בעת הדיונים על התיקון התעוררה שאלה בדבר התנגשות בין הוויתור על הסודיות לבין ההגנה על כבוד האדם לפי חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. על־כן קבע החוק, בסעיף 7ב(ד), כי השימוש במידע ייעשה רק במידה הנדרשת למילוי תפקידו של רשם ההוצאה לפועל, ותוך הגנה על פרטיותו של החייב ושמירה על סודיות המידע.[82] דרך אגב, גם לצורך פתיחה בהליכי פשיטת־רגל על החייב להגיש כתב ויתור רחב יותר מאשר בהליכי הוצאה לפועל.[83]

לכאורה ניתן להשוות את הוויתור בהליכי אכיפה לוויתור שאדם מתבקש לעשות בבואו לסגור עסקאות או לקבל אשראי. אדם שמבקש הלוואה מבנק לרכישת דירה, למשל, יודע מראש שהוא יתבקש למסור תלושי משכורת, נסח של דירה ומידע על מספר הגרים עימו, על תוכניות חיסכון וכדומה.[84] במסגרת כריתת חוזה, על הוויתור להיות רצוני וחופשי (ככל שיש חופש בדיני חוזים).[85] אומנם, הבנק לא יאשר הלוואה ללא חשיפת נתונים מסוימים, אך קיים עדיין חופש בחירה לגבי עצם נטילת ההלוואה.[86] ניתן לטעון כי חופש זה להחליט אם למסור מידע אם לאו קיים גם בהוצאה לפועל, שהרי חייב שאינו חפץ בכך אינו חייב לוותר על סודיות, אבל "מחיר" אי־הוויתור עלול להיות גבוה, שכן החייב יוכרז "חייב משתמט" ויהיה אפשר לאוסרו עקב כך. יתר על כן, ההקבלה בין הוויתור בהוצאה לפועל לבין הוויתור מכללא בתחום החוזי אינה מספקת הסבר שמתאים להליכי ההוצאה לפועל, היות שהם אינם ננקטים על בסיס פסק־דין בגין הפרת חוזה, אלא עקב חוב שמקורו אינו בהסכמת הצדדים, כגון חוב בגין פסק־דין בתיק נזיקין.

בכל אופן, תיקון מס' 15 לא היה מוצלח במיוחד בכל הקשור להשגת מידע. בהכפיפו את הגישה לנתונים לוויתורו של החייב, השאיר המחוקק בידי החייב את השליטה במידע, והדבר התברר ככובל את ידם של רשמי ההוצאה לפועל. חרף אימת המאסר, חייבים רבים לא הגישו כלל בקשות או כתבי ויתור, ולא התייצבו לחקירות יכולת. אכן, הרפורמה המעמיקה ביותר שנערכה בדיני הוצאה לפועל מאז נחקק החוק (תיקון מס' 29 משנת 2008) ביטאה את תסכולו של המחוקק באשר ליעילותו של הוויתור שנקבע בתיקון מס' 15.[87] פרט לביטול המאסר, שעמד במרכז הרפורמה,[88] תיקון מס' 29 שינה את הגישה למידע כלכלי על־אודות החייב.

4. גבולות הגישה לנתונים כלכליים – בין נכסים לאורח חיים

תיקון מס' 29 אִפשר לרשם ההוצאה לפועל[89] – לאחר ארבעים וחמישה יום ממועד המצאת האזהרה[90] ולאחר שחלפו שבעה ימים מהמצאת התראה על כך[91] – לפנות לגופים שונים כדי לקבל מידע על רכושו של החייב. בין היתר יוכל רשם ההוצאה לפועל לפנות לרשם החברות, לרשם הקבלנים, לממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, לרשם המקרקעין, למוסד לביטוח לאומי,[92] לרשם המשכונות, למשרד הרישוי, לרשם כלי שיט ולרשם כלי טיס, לרשם האגודות השיתופיות, לרשם הספנות, לרשות מקרקעי ישראל, למערכת הבנקאית, לחברות אשראי[93] וכדומה,[94] והכל ללא צורך בוויתור על סודיות מאת החייב. ניתן לראות כי מדובר בכמות משמעותית של מידע שהזוכה יכול להשיג על־מנת לקבל את תמונת מצבו הכלכלי של החייב.[95]

כמו־כן נוספה דרך לבדיקת הוצאות העבר של החייב. לפי סעיף 7ב לחוק ההוצאה לפועל, רשם ההוצאה לפועל רשאי לפנות לתאגיד בנקאי כדי לקבל פירוט תנועות בחשבון הבנק של החייב, וכן לחברת כרטיסי אשראי כדי לקבל פירוט הוצאות במהלך השנה שקדמה למועד מתן הצו לגילוי מידע.[96] החוק קובע כי סמכות זו תופעל כאשר המידע שנמסר בדבר סך הוצאות החייב אינו מספיק לשם הערכת יכולתו הכלכלית של החייב לפרוע את החוב והמידע הנוסף נחוץ לשם כך.

לדידו של המחבר, בכל הקשור לפרטיותו של החייב ראוי להבחין בין מידע על נכסים והכנסות לבין מידע על אורח חיים והוצאות – הבחנה שהמחוקק לא נתן לה את הדעת בצורה מספקת. אם המידע קשור לנכס שיש בו פוטנציאל למימוש, ההצדקה לקבלת המידע נראית ברורה די הצורך. כעיקרון, אם מטרת הגישה למידע היא להגיע לגבייה תוך שימוש באמצעים דרקוניים פחות ממאסר, נראה סביר למדי שהזוכה יֵדע מה יש לחייב ומה אין לו, וזאת במיוחד אם החייב אינו משתף פעולה. לא כך הדבר באשר לאורח החיים של החייב. בדיקת אורח החיים מתמקדת בעיקר בהוצאות, אשר יש בהן רק כדי להעיד, בעקיפין בלבד, על יכולתו הכלכלית של החייב. דעת המחבר היא שכאשר מדובר בבדיקת הוצאות, על רשם ההוצאה לפועל להיות זהיר, ולהפעיל שיקול־דעת בבואו לאשר את גילוי המידע לזוכים.

אכן, החוק ממילא מטיל על חייב שאינו יכול לשלם את החוב להצהיר על הוצאותיו.[97] הטענה אינה שהחייב רשאי להסתיר את הוצאותיו, אלא שעל בדיקת ההוצאות ואורח החיים של החייב להיעשות תוך הבנה מיוחדת של הפגיעה האפשרית בפרטיותו. יש להבחין בין בדיקת הפער שבין ההכנסות להוצאות לבין בדיקת ההוצאות לגופן והצדקתן. במצב שבו החייב מצהיר על רמת הכנסות מסוימת וטוען להוצאות גבוהות, מובן שיש מקום לבדוק את פשר הדברים, שמא הוא מפריז בהוצאות או מסתיר הכנסות. לעומת זאת, ייתכנו מצבים שבהם יש התאמה בין רמת ההכנסות לבין רמת ההוצאות והחייב אינו מעוניין שכולי עלמא יֵדעו ממה הן נובעות. למשל, מידע על העדפותיו האישיות של החייב, על השתייכותו לחוג מסוים או על התחביבים שלו עשוי ללמד על מצבו הכלכלי. מידע זה עשוי לעורר את השאלה מדוע אין החייב מוותר על חלק מהפעילות שהוא עושה לטובת תשלום החובות. אכן, ייתכן שרשם הוצאה לפועל יחליט כי יש מקום שהחייב יוותר על חוג או על תחביב כדי לשלם חובות, אבל לא ברור בהכרח שיש להעביר את המידע לזוכים. נוסף על כך, בדיקת הוצאות עלולה לפגוע לא רק בפרטיותו של החייב, אלא גם בפרטיותם של בני משפחתו,[98] שכן ייתכן מצב שבו לחייב יש הוצאות הנובעות ממצב רפואי של בן משפחתו. נניח שהוא צריך לשלם בעבור תוכנית לגמילת בנו מסמים – מדוע שאחרים יֵדעו על כך?

זאת ועוד, יש מקום להתחבט בסוגיות פשוטות יותר כאשר הזוכים רשאים לקבל מידע על ההוצאות שהחייב מוציא. טלו, לדוגמה, את המידע על חשבון הטלפון או חשבון החשמל של החייב.[99] מעבר לשאלה אם דווקא הוצאות בסיסיות כטלפון וחשמל יכולות לשמש אינדיקציה לרמה כלכלית או לבזבוז, ניתן לשאול אם ראוי לחייב את החייב להסביר מדוע הוא צורך חשמל רב כל־כך או מדוע הוא מדבר בטלפון. על החייב לומר את האמת, אבל הזוכים אינם צריכים לדעת הכל.

דוגמה נוספת היא שאלת כושר ההשתכרות – מידע שאינו מושג כמובן באמצעות מאגרי מידע. מובן שאדם הרוצה לשלם חובות יעשה את מרב המאמצים כדי להרוויח יותר. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את זכותו להקדיש זמן לפנאי או לבני משפחתו. לפיכך על רשם ההוצאה לפועל להיות ער לכך שיש מקרים ונסיבות שמשפיעים על כושר ההשתכרות, וחשיפתם עלולה לפגוע בפרטיותו של החייב באופן לא־מידתי. על הרשם לקבוע את גבולות המידע שיש להעביר לזוכה. עליו לבדוק את טענות החייב, ואם ימצא כי יש לו סיבות טובות, מן הראוי שיחליט כי אין להעביר מידע זה לזוכים.

תיקון מס' 29 העניק המחוקק לרשמי ההוצאה לפועל שיקול־דעת רחב בעניין הגנת הפרטיות. כך, המחוקק עצמו קבע כי כדי לאפשר את בדיקת חשבון הבנק או כרטיסי האשראי של החייב, על הרשם להיות משוכנע כי המידע שנמסר לו בדבר סך הוצאות החייב אינו מספיק לשם הערכת יכולתו הכלכלית של החייב לפרוע את החוב, וכי המידע הנוסף נחוץ לשם כך, וזאת לאחר שהביא בחשבון את הפגיעה בפרטיות הכרוכה בכך.[100] המחוקק קובע גם כי הרשם לא יעשה שימוש במידע אלא במידה הנדרשת למילוי תפקידו, ותוך הגנה על פרטיותו של החייב ושמירה על סודיות המידע.[101]

על־סמך הוראות אלו המחבר מציע להבין את תפקידו של רשם ההוצאה לפועל גם כמין "שופט פרטיות", לאמור, עליו לבדוק אם מידע זה או אחר דרוש לקביעת יכולתו הכלכלית של החייב ובאיזו מידה ראוי להעבירו לזוכים. אם קיימים נתונים שהחייב אינו מוכן לחשוף לפני הזוכים, על הרשם לקבוע אם יש מקום למסור אותם או שמא מן הראוי להימנע מלהעבירם לזוכים. גם אם ראוי שהרשם יביא את הנתונים האלה בחשבון בהחלטתו על היקף התשלומים, ייתכן שבכל־זאת אין זה מוצדק לחשוף אותם לפני הזוכים. גם אם ניתן לשער כי המקרים שבהם המידע הוא רגיש עד כדי כך שהזוכים אינם רשאים לדעת עליו אינם רבים, אין לשלול שבמקרים מסוימים זכותו של החייב לפרטיותו תגבר על סקרנותו של הזוכה.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי מאפשר גם הוא גישה לאותם מאגרי מידע (המוסד לביטוח לאומי, רשם החברות, משרד הרישוי, רשם המשכונות, בנקים וחברות אשראי, חברת החשמל וכדומה), וזאת גם כדי לקבל מידע על הכנסות או נכסים של החייב וגם – כמו במקרה של פנייה לחברת החשמל – כדי לקבל מידע על ההוצאות בשנה שקדמה למועד פתיחת ההליכים.[102] באופן כללי, בהליכי חדלות פירעון השאיפה היא לקבל תמונה רחבה ככל האפשר על החייב. כעיקרון, על החייב למסור פרטים שונים על־אודותיו, לרבות הוצאותיו,[103] שכן הדבר חשוב לצורך בדיקת יכולתו הכלכלית. עם זאת, כשם שרשם ההוצאה לפועל אמור להיות "שופט הפרטיות" בענייני הוצאה לפועל, חוק חדלות פירעון מסמיך את הנאמן לשקול שיקולים של פרטיות בבואו להחליט אם להעביר את המידע על החייב לידיעת הנושים.[104] גם באופן כללי החוק דורש מהנאמן לתת את הדעת לפגיעה בפרטיות בהליכים הננקטים נגד החייב.[105]

בכל מקרה אין לזוכים זכות להגיע למידע על־אודות החייב בדרכים כגון הפעלת חוקר שיערוך את החקירה תוך הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות,[106] שימוש פסול בהאזנות־סתר[107] או ביצוע שיחות טלפוניות חוזרות שהן בגדר הטרדה.[108] גם ביקורים חוזרים ונשנים במקום העבודה של החייב עולים כדי הטרדה ולכן פסולים.[109]

5. חשיפת מידע לזוכים כאינטרס של החייב

דיון בגישה למידע על־אודות החייב צריך להביא בחשבון גם מקרים שבהם חשיפת מידע (וכאן הכוונה היא כמובן לחשיפה לזוכה או זוכים מעוניינים) יכולה לקדם גם את האינטרסים של החייב עצמו, בפרט כאשר מדובר בחייב אשר מעוניין לקיים את החוב אך אין ביכולתו לשלם. חייב כזה ינסה להגיע לפשרה נוחה בהתאם לאילוצים שהם תוצאה של מצוקה אמיתית, ולפיכך יעדיף לחשוף פרטים על־אודות מצבו הכלכלי האמיתי.[110]

אכן, הפרטיות יכולה להתפרש כזכות קניינית שניתנת לוויתור.[111] חייב אשר מנדב מידע חוסך לזוכים זמן ומשאבים, במיוחד כאשר מדובר במידע שלא היה מגיע לידיעתם עקב נסיבות מסוימות (למשל, רכוש שהוסתר). מבחינת החייב, מסירת פרטים וולונטרית עשויה לסייע בהורדת קרן החוב, בהשגת פריסת חוב נוחה יותר, בקבלת הפטר בפשיטת־רגל או בהגעה להסדר עם כלל הנושים מחוץ לכותלי בית־המשפט.[112]

כך, בעקבות תיקון של חוק ההוצאה לפועל משנת 2019,[113] אדם שעבר חקירת יכולת ומשלם באופן מסודר את התשלום בשיעורים שנקבע ייחשב "חייב המשלם לפי הוראה לתשלום בשיעורים" ויקבל הפחתה בריבית של 25%,[114] וכן יבוטל העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו ותוסר ההגבלה שהוטלה על רשיון הנהיגה שלו. אם ההכרה האמורה תבוטל משום שהוא לא עמד בתשלומים, יוכל החייב לבקש לחדשה, אך יצטרך לפרט את הנימוקים לאי־עמידתו בתשלומים.[115] שוב, גם כאן, ככל שהחייב יהיה גלוי־לב וייתן נימוקים משכנעים הקשורים למצבו המשפחתי, הבריאותי וכדומה, יגדל הסיכוי שהרשם יאפשר לו להישאר במעמד של חייב שמשלם.[116]

6. מידע על צד שלישי

המשפט הישראלי אינו מסתפק בפגיעה בפרטיותו של החייב, אלא מאפשר לזוכים, בנסיבות מסוימות, לקבל נתונים גם על־אודות צדדים שלישיים שאינם חייבים בתיק. ראשית, מידע על בן־הזוג או בת־הזוג ועל בני משפחה הסמוכים על שולחנו הוא חלק מהמידע שעל החייב למסור לצורך חקירת יכולת וקביעת סכום התשלומים החודשיים.[117] גם בפשיטת־רגל מוטל על פושט־הרגל להגיש דוח על הכנסותיהם של כל בני המשפחה הסמוכים על שולחנו, והנאמן, במסגרת הבדיקה המקיפה שהוא עורך, יכול להגיע לפרטים אישיים של בני המשפחה.[118] ברור שכאשר החייב נשוי ויש לו ילדים, יש להביא בחשבון את ההכנסות וההוצאות של אנשים אחרים הגרים בביתו. אולם מידע זה, אשר פוגע בוודאי בפרטיותם של בני המשפחה, יכול "לשחק" לטובת החייב, שכן ככל שיש לו משפחה גדולה יותר, ההוצאות המרובות מוצדקות יותר.

במקרים של חשש להברחת נכסים לטובת בני משפחה או אפילו לצד רחוק, יוכל הזוכה לבקש צו הצהרתי לגבי רכוש מסוים,[119] כדי שהוא יוכרז כשייך לחייב והזוכה יוכל להמשיך בהליכי מימושו. במקרה זה תיתכן פגיעה מסוימת בפרטיותו של צד ג, אשר יצטרך להעביר מידע בעניין הנכס או בעניין הדרך שבה הוא הגיע לידיו.

במקרה של פשיטת־רגל, ביטול הענקות (למשל, דירה שניתנה במתנה) עלול להיות כרוך גם בפגיעה בפרטיותם של אלה שקיבלו את המתנה. אם הם רוצים למנוע את הביטול, הם יצטרכו להצדיק כיצד ובאילו תנאים הם קיבלו את המתנה.[120]

לבסוף, אם הזוכה סבור כי נגד החייב יש גם תיק מזונות, הוא רשאי לקבל מידע על־אודות תיק המזונות, לרבות סכום התשלום.[121] כאן הפגיעה בפרטיות נעוצה בטעמי יעילות, שכן אין טעם לנקוט הליכים אם עקב הסכום שהחייב משלם כמזונות לא יישאר כסף.[122]

7. סיכום

אך טבעי הוא שבעידן הטכנולוגי, המאפשר גישה קלה למידע, תנוצל גישה זו לצורך גביית חובות. עם זאת, הטכנולוגיה מהווה אתגר להגנה על הפרטיות. טענת המאמר היא שבצומת שבין שימוש בטכנולוגיה כדי להגיע למידע לבין הגנה על פרטיותו של החייב יש לשים את שיקול־דעתם של רשמי ההוצאה לפועל במקום מרכזי, ולצפות שהם יעשו בו שימוש. כמו בנושאים אחרים, גם לצורך הקביעה מתי פגיעה בפרטיות מותרת ומתי אין היא מותרת דרוש שכל ישר.

ג. מי רשאי לדעת? חשיפת המידע על־אודות החייב

היכולת לאזן כראוי בין זכותו של החייב לפרטיות לבין האינטרס של הזוכה מחייבת התייחסות גם לפן אחר של פגיעה בזכותו של החייב לפרטיות. פרסום מידע לגבי החייב עלול לעבור על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה־1965, אך לא כאן המקום לדון בסוגיות הרבות הכרוכות בדיני לשון הרע.[123] נתמקד רק בכמה סוגיות שהן עקרוניות לדעת המחבר בנושא של הפצת שמות חייבים. נתחיל עם השאלה הבסיסית, שאפשר להגדירה אפילו טרומית, והיא אם חוב כסף או אי־תשלום חובות מהווים מקור לבושה.

1. ביוש בגין חובות?

ביוש משמעו גרימת בושה לאדם באמצעות הפצת מידע עליו או חשיפת מעשיו או מחדליו לפני קבוצה של אנשים או הציבור בכללותו בניסיון לגרום להשתת "סנקציה חברתית" עליו.[124] פרסום כזה עלול לבזות את האדם, להשפילו בעיני הבריות או לעשותו ללעג ולפגוע בשמו הטוב.

בושה היא מונח שמאפיין מצבים רגשיים וחברתיים יותר מאשר מצב משפטי.[125] בושה נגרמת באמצעות הטלת כתם (סטיגמה), אשר יוצר באדם תגובות שונות, אשר תלויות גם באופיו.[126] בושה יכולה להתבטא בחרטה, בהתבודדות, באובדן הערכה עצמית וכדומה. גרימת בושה באמצעות פרסום עומדת בניגוד לזכותו של האדם שענייניו האינטימיים לא ייהפכו לנחלת הציבור.[127]

האומנם עובדת היותו של אדם חייב מטילה עליו כתם? מחקר שנערך בארצות־הברית הראה כי ההכתמה הנלווית לפשיטת־רגל פחתה בעשורים האחרונים.[128] שינוי זה הוא תוצאה של שינויים חברתיים וכלכליים אשר משפיעים על הדרך שבה התחייבות־יתר נתפסת. בעקבות שינוי הרגלי הצריכה נהפכה נטילת אשראי לשם סיפוק צורכי היומיום (דיור, חינוך, בריאות, ביגוד) לתופעה נפוצה, ונוצרה התייחסות שונה לחבות ולדרכים שהשיטה מעמידה לרשות החייבים כדי להשתחרר ממנה.[129]

אולם התמונה אינה חד־משמעית. מחקר אמפירי אחר הראה כי אין חשיבות מכרעת לביוש לגבי חייבים גדולים, אך השפעתו ניכרת יותר לגבי חייבים קטנים.[130] מחקרים נוספים אכן מראים כי הכתמה היא עדיין מרכיב משמעותי אצל חייבים, ומקבלת ביטוי לא רק בדרך שבה החברה רואה את החייב, אלא גם באופן שבו החייב רואה את עצמו, קרי, באובדן ערך עצמי. מחקר שנערך באוסטרליה מראה כי ההכתמה עודנה ממלאת תפקיד בחברה זו, וזאת בין שמדובר בחייבים שהגיעו לחדלות פירעון עקב מהלכים חסרי אחריות או רמאות ובין שמדובר בחייבים שנפלו קורבן לנסיבות שונות או למזל רע.[131] בוודאי קשה לומר שההכתמה נעלמה לגבי חייבים שמתקשים להחזיר את חובותיהם.[132]

בישראל לא נערכו עד כה מחקרים אמפיריים שבחנו את רגשות החייבים ואת השאלה אם אכן קיים כתם חברתי בחבות או בפשיטת־רגל. ייתכן שמחקרים שנכונים למדינות מסוימות אינם נכונים לחברה הישראלית.[133] הוויכוח אם עניין החבות הוא עניין של מוסר תשלומים או בעיה צרכנית אינו מקבל תשומת־לב רבה. מנהל רשות האכיפה והגבייה טוען כי רוב תיקי ההוצאה לפועל נפתחים נגד חייבים שמוסר התשלומים שלהם נמוך,[134] אולם נראה שהמחוקק אוחז בגישה אחרת, הרואה את חדלות הפירעון כתוצאה של תאונה כלכלית. הרעיון שחובות וחדלות פירעון הם תוצאה של תאונה קיבל ביטוי בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר קובע תנאים ברורים לקבלת הפטר כאשר החייב פעל בתום־לב ועמד בתוכנית התשלומים.[135] עם זאת, בישראל, כמו במדינות אחרות, גם אדם הגון וישר שנקלע לא באשמתו למצב של חבות ואינו יכול להחזיר כספים (גם אם מדובר בתאונה עקב כשלי שוק) עלול להתמודד עם מצב נפשי קשה.[136]

נכון שיש אנשים פגיעים יותר ויש אנשים פגיעים פחות שאין להם שום בעיה עם פרסום שמם ברבים. אולם אין זה תפקידו של המשפט להיכנס לרבדים עמוקים של כל אדם ואדם לגבי הבושה או העדר בושה בגין חובות. תפקידו של המשפט הוא לקבוע אם פרסום שמם של חייבים הינו דבר ראוי ובאילו תנאים.

2. דרכים שונות לחשיפת שמותיהם של החייבים

במסגרת הוצאה לפועל (או פשיטת־רגל) יש מגוון של מצבים שבהם אנשים אחרים חוץ מן הנושה או הנושים יֵדעו שפלוני הוא חייב. בהקשר זה יש מקום להבחין בין ביוש ישיר לביוש עקיף. ביוש "עקיף" מתרחש כאשר המידע על חובותיו של החייב מתפרסם לא באופן מכוּון. מטבע הדברים, מידע על־אודות החייב מגיע לגורמים שמעורבים בדרך זו או אחרת בהליכים המתנהלים נגדו, לרבות כונס הנכסים, אנשי ההוצאה לפועל המבצעים את העיקולים, מנהל לשכת ההוצאה לפועל ואפילו פקיד הבנק הרושם עיקול. דרך אגב, חלק מהמקרים שבהם הליכי הוצאה לפועל שימשו בסיס לתביעת לשון הרע היו תוצאה לא של פרסום מכוּון, אלא של "ביוש עקיף".[137]

באופן עקרוני, המידע שמגיע לגורמים הללו אינו אמור לדלוף ולהגיע לציבור. לפי סעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות, "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה" מהווה עברה.[138] חוק ההוצאה לפועל מטיל חובה על הרשם לא לעשות שימוש במידע אלא במידה הנדרשת למילוי תפקידו.[139] אותה חובה מוטלת גם על חוקרי ההוצאה לפועל.[140] מעבר לכך, כל אדם שקיבל מידע במסגרת תיק הוצאה לפועל אינו רשאי לעשות בו שימוש לכל מטרה שאינה קשורה לתיק,[141] וכמובן בעל תפקיד אינו רשאי לעשות שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו אלא לצורך מילוי תפקידו.[142]

ביוש עקיף יכול להיגרם גם עקב דיונים בלשכות הוצאה לפועל, שהם פומביים בדרך־כלל, כפי שקורה בכל הערכאות.[143] ככל שבאולם הדיונים נוכחים אנשים זרים, לרבות חייבים אחרים הממתינים לדיונם או עורכי־דין של צדדים אחרים, הם ייחשפו למידע, ואין להם כמובן כל חובה חוקית לשמור את הדברים בסוד. בכל מקרה, בסמכותו של הרשם להחליט כי הדיון בעניין חקירת יכולת של חייב יתקיים בדלתיים סגורות.[144] ביוש עקיף יכול להיווצר גם עקב התנהגותו של החייב בתגובה על ההליכים המתנהלים נגדו. כך, אם יש בהליכי ההוצאה לפועל כדי להטיל הגבלות על פעילות החייב או להשפיע על התנהגותו, ייתכן שאנשים אחרים יֵדעו על־אודות מצבו הכלכלי גם ללא פרסום.[145]

לעומת זאת, ביוש ישיר (מכוּון) הוא פרסום שמיועד לכך שאנשים שאינם מעורבים בתיק או אף הציבור בכללותו יקבלו מידע על עצם היות האדם חייב או חדל פירעון. אומנם, פרסום כזה יכול להיעשות על־ידי המדינה – למשל, באמצעות מרשם חייבים משתמטים, שאליו נתייחס בהמשך – אך בדרך־כלל מדברים במונחים של ביוש כאשר הפרסום נעשה על־ידי אדם או גוף פרטי.

בשנים האחרונות הרשתות החברתיות או אתרי מרשתת נהיו לבמה מקובלת לביוש – מה שמכונה "ביוש מקוון" (בלעז cyber shaming או cyber bullying).[146] במדינות שונות יש אפילו מי שמתפרנסים מפתיחת אתרי מרשתת המיועדים לכלול שמות של חייבים.[147]

בטרם נבחן אם יש הצדקה לפרסום חייבים, נקדיש תשומת־לב לרעיון של רשימת חייבים משתמטים – סוג מיוחד של פרסום שמות חייבים על־ידי המדינה, אשר עד כה לא זכה בדיון רחב בספרות המשפטית בארץ.

3. רשימת חייבים משתמטים

סעיף 66ה לחוק ההוצאה לפועל קובע כי רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות, מיוזמתו או לבקשת הזוכה, על רישומו של החייב במרשם חייבים בעלי יכולת המשתמטים מתשלום חובותיהם.

פרקטיקות המיועדות לבייש חייבים היו מוכרות בעבר.[148] יובהר כי פרסום שמות של חייבים ברשימות שונות וכן פרסום בפומבי אינם ייחודיים לישראל. כך, בספרד יש רשימה של חייבי מס שמתפרסמת במרשתת,[149] וגם בברזיל מקובל לפרסם שמות של עברייני מס כבדים.[150] במדינות אחרות מתפרסמים במרשתת חייבי מזונות.[151] בסין הורתה הממשלה לשלטונות במחוזות השונים במדינה לארגן מאגרים עם שמות החייבים, אשר תתאפשר גישה אליהם גם דרך המרשתת, כדרך להתמודדות עם בעיות של אי־קיום חובות.[152]

כדי להבין את המשמעות של רישום אדם כחייב משתמט בישראל, נתבונן על הרעיון הזה בהקשר כללי יותר של פרסום שמות של מתדיינים. כפי שצוין, במדינת־ישראל חל עקרון פומביות הדיון,[153] כך שאין הסתרה של שמות הצדדים המתדיינים בבית־המשפט, פרט למקרים שבהם הדיון הוא בדלתיים סגורות או כאשר מדובר בקטינים, בדיני אישות וכדומה.[154] ככלל, הדיון בפשיטת־רגל, כמו רוב הדיונים בנושאים האחרים, מתקיים בדלתיים פתוחות. דיונים בדלתיים סגורות מתקיימים רק במקרים חריגים,[155] כגון מקרים המערבים ענייני משפחה. פסק־דין של בית־המשפט עם שמו של החייב מתפרסם ומופיע בכל אתר משפטי. לעומת זאת, חייבים בהוצאה לפועל נהנים מאנונימיות מסוימת. ראשית, חלק קטן בלבד מההחלטות מתפרסמות באתרים משפטיים או באתר של רשות האכיפה. יתר על כן, רשות האכיפה נוהגת למחוק את שמות הצדדים לפני הפרסום. לפיכך מתעוררת השאלה מדוע לפרסם דווקא את שמותיהם של חייבים משתמטים.

הרעיון של רשימת חייבים משתמטים הופיע כבר בדוח משנת 2012 של הוועדה לשיפור ולייעול הליכי האכיפה והגבייה בישראל, אשר הוקמה כדי להציע שינויים במערכת ההוצאה לפועל והציעה להקים מרשם חייבים משתמטים.[156] כך הוסברה ההצעה בדוח:

"המלצה זו נועדה לתת כלי אכיפתי נוסף נגד חייבים בעלי חובות משמעותיים, המסרבים לשתף פעולה עם מערכת ההוצאה לפועל, ולו באופן המינימלי ביותר, לאפשר לזוכים לכלכל את צעדיהם ולהגן על צדדים שלישיים."[157]

מדברי הוועדה ניתן להבין כי המטרה הייתה להגן על הנושים הפוטנציאליים אך גם ליצור לחץ מסוים על החייב. על מטרתו של תיקון זה אנחנו למדים גם מדברי ההסבר המלווים את הצעת החוק בעניין מרשם החייבים המשתמטים, שלפיהם המטרה העיקרית של המאגר היא להגן על "זוכים פוטנציאליים" מפני התקשרות עם החייב.[158] כלומר, המטרה היא הרתעתית.[159] מדברי ההסבר להצעת החוק אנו למדים גם כי המחוקק התכוון למצוא מין כלי אכיפתי במקום המאסר שבוטל.[160] לדעת המחבר, אין צורך בכלי אכיפתי נוסף "במקום המאסר". ראשית, בחוק ההוצאה לפועל יש כלים מגוּונים להרתעה, דוגמת עיכוב יציאה מן הארץ והגבלת רשיון הנהיגה, ולכן דומה כי למרשם אין ערך מוסף. אם חייב אינו משלם למרות הגבלות דוגמת אלה האמורות, ספק אם הוא ישלם רק משום ששמו נמצא במאגר.

פרט לרשימת החייבים המשתמטים הקיימת על־פי חוק ההוצאה לפועל, קיים גם מאגר של חייבים מוגבלים באמצעים.[161] כמו־כן, בפשיטת־רגל, במקרה של מתן צו כינוס, יתפרסמו שמו של החייב ומענו.[162] גם הכרזת חייב כפושט־רגל תקבל ביטוי פומבי,[163] וניתן לעיין ולראות את שמותיהם של פושטי־הרגל באתר הכונס הרשמי.[164] ההבדל בין הרשימות הוא שלהבדיל מחדלי פירעון (פושטי־רגל או חייבים מוגבלים באמצעים), במקרה של חייב משתמט ההנחה היא שמדובר במצב זמני, שכן לחייב יש אפשרות לשלם והוא אינו עושה כן או לכל־הפחות אינו עושה את המינימום המצופה ממנו. זאת ועוד, בעוד הכנסתם לרשימה של פושט־רגל או חייב מוגבל היא עניין שבשגרה, שאינו מצריך שיקול־דעת של כונס או של בית־המשפט,[165] הכנסת שמו של חייב לרשימת החייבים המשתמטים היא תהליך מורכב. נסביר.

ראשית, יש לקבוע כי החייב הוא משתמט. לפי חוק ההוצאה לפועל, חייב מוגדר משתמט אם הוא לא פרע את החוב, לא התייצב לחקירת יכולת בלשכת ההוצאה לפועל או לא התייצב לדיון בעניין רישומו במרשם החייבים המשתמטים. אם התייצב, הוא רשאי לשכנע את רשם ההוצאה לפועל כי הוא אינו בעל יכולת שמשתמט מתשלום חובותיו, והרשם יחליט אם להכניסו לרשימה לפי שיקול־דעתו.[166] שיקול־דעתו של רשם ההוצאה לפועל משתלב עם עקרון המידתיות, שלפיו יש להשתמש באמצעי הפּחוּת בחומרתו כדי להשיג גבייה מְרבּית. לפיכך, אם קיימים הליכים אחרים שיכולים להביא לידי גביית החוב, אין מקום לרישום ברשימת החייבים המשתמטים.[167]

שנית, תנאי נוסף שקבע המחוקק לכניסה לרשימת החייבים המשתמטים הוא סכום חוב מינימלי: רק חייב שחובו מעל 10,000 ש"ח ייכנס לרשימה.[168] הרציונל הוא שאין טעם להפעיל את המערכת בגין חובות קטנים. ניתן לטעון כי חבות גדולה, בוודאי אם היא מתחלקת למספר רב של נושים, מצביעה על התנהגות פזיזה של החייב, וניתן אף לדבר על רמה מוסרית נמוכה יותר שלו.

שלישית, עקב הפגיעה בזכויות החייב (בפרטיותו וגם בשמו הטוב, במיוחד אם נפלה טעות בהכנסת שמו), קבע המחוקק חובה ליידע את החייב בטרם יוכנס לרשימת המשתמטים.[169] רשימת חייבים משתמטים, בהיותה סוג של מאגר מידע, נכנסת לקטגוריה המוסדרת לפי הוראות פרק ב לחוק הגנת הפרטיות. משכך עומדת לחייב זכות לעיין במאגר כדי לדעת אילו נתונים עליו כלולים בו.[170] עצם קיומו של מאגר מידע מחייב לאפשר למי ששמו נרשם שם לקבל מידע על הנתונים שלו הנמצאים במאגרים ולבקש את תיקונם או את מחיקתם אם הם אינם מדויקים,[171] דבר שמכונה גם הזכות ל־habeas data.[172] בפרט, המידע שברשימת החייבים צריך להישמר בדרך שתבטיח הגנה מפני דליפת מידע מהמאגר או פריצה אליו.[173]

רביעית, לא ייכלל חייב ברשימה אלא לאחר שחלפו שישה חודשים מיום שהובא לפני רשם הוצאה לפועל, בין על־פי צו הבאה לפי סעיף 69יב לחוק ההוצאה לפועל ובין בדרך אחרת, והוכח לרשם ההוצאה לפועל כי הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום החוב ולא ניתן הסבר סביר לאי־התשלום.[174]

חמישית, אם החייב ישלם את מלוא החוב או ישתף פעולה ויקיים צו תשלומים, יימחק שמו מרשימת המשתמטים.[175] יתר על כן, יש לרשם ההוצאה לפועל שיקול־דעת המאפשר לו למחוק את שמו של החייב מהמרשם.[176]

כפי שצוין, לאחרונה הוכנס תיקון לחוק ההוצאה לפועל שלפיו חייב המשלם לפי הוראות צו תשלום בשיעורים[177] יזכה בהנחה על הריבית שהוא משלם, ונוסף על כך יבוטלו צעדים מסוימים שננקטו נגדו, כגון עיקול שהוטל על המשכורת או הגבלה שהוטלה על רשיון הנהיגה.[178] מטרת התיקון היא לעודד חייבים לקיים את צו התשלומים ולא להשתמט. התיקון לא דיבר מפורשות על רשימת החייבים המשתמטים, אבל בין ההוראות המסדירות את רישום החייב כחייב משתמט נמצאת כאמור הוראה המעניקה לרשם הוצאה לפועל את הסמכות להסיר את השם אם החייב משלם.[179] לכן כעת, כאשר החוק מעניק לחייבים דרך נוספת להגיע להסדר ולשלם את החובות, האפשרות שחייב אשר אינו יכול לשלם ומעוניין להגיע להסדר כלשהו יוכנס לרשימה עקב מצבו הכלכלי נראית קלושה יותר מאשר בעבר.

מי רשאי לעיין במרשם? כעיקרון, הגישה היא לכלל הציבור. עם זאת, על המבקש לעיין במאגר להזדהות באמצעות מספר תעודת־זהות ומספר טלפון, ולציין את מטרת העיון – בדיקה לצורך חתימה על חוזה שכירות, התקשרות עסקית, ביצוע עסקת מכר, קבלה לעבודה או מ"טעמים אישיים".[180] יוער כי רשימת מטרות רחבה זו מעוררת תמיהה, שכן לא ברור מדוע יש צורך בידיעה על מצבו הכלכלי של אדם כדי לקבלו לעבודה, וברור עוד פחות מהם "הטעמים האישיים" המצדיקים בדיקת חובות של אדם פלוני.[181]

מספרם המזערי יחסית של חייבים הנמצאים במאגר מצביע על שימוש שולי בכלי זה. הנתונים של רשות האכיפה מראים כי רשמי הוצאה לפועל מהססים לכלול חייבים ברשימת המשתמטים. לפי דוח רשות האכיפה והגבייה משנת 2018, למן החלת התיקון החדש, בשנת 2015, אושרו ונרשמו במרשם 3,359 חייבים בלבד מתוך 27,664 בקשות, כלומר, קצת יותר מ־10%.[182] יתר על כן, מספר הבקשות לרישום חייבים משתמטים הולך ופוחת במשך השנים. כך, למשל, בשנת 2015, מייד לאחר חקיקת התיקון, הוגשו יותר מ־12,000 בקשות, ומהן אושרו 1,380. לעומת זאת, בשנת 2020 הוגשו רק 1,533 בקשות, ומהן אושרו 155.[183] מגמה זו מראה כי העניין שהמאגר מעורר אצל הזוכים והתועלת בו הם מועטים. נוסף על כך, הנתונים מצביעים על מספר מוגבל יחסית של כניסות לשם עיון במאגר. בשנת 2020 נרשמו בסך־הכל כ־7,000 כניסות למאגר,[184] שהוא מספר שולי בהשוואה למספר החייבים, אשר עמד על 609,563 בסוף אותה שנה.[185] עם זאת, גם אם מספר החייבים שהוכנסו למאגר קטן באופן יחסי, אין בכך כדי לצמצם את הפגיעה בפרטיותו של החייב, מכיוון שמידע על־אודותיו יכול להגיע (ולוּ באופן עקיף)[186] לאנשים שלא היו צריכים לדעת כלל על מצבו הכלכלי או המשפטי.

4. הצדקה לפרסום שמות של חייבים ברבים – מבט ביקורתי

יצוין כבר בשלב זה כי לדעת המחבר אין זה נכון לתת תשובה חד־משמעית לשאלת ההצדקה של פרסום שמות החייבים, אך אין בכך כדי לייתר דיון במורכבותה, ועל כך ההערות המוצגות להלן.

ציינו כבר שהמחוקק סבר כי פרסום של חייבים משתמטים יכול להיות מוצדק ולהוות כלי לאכיפה. אם כן, ניתן לשאול אם אותם נימוקים המצדיקים פרסום שמותיהם של חייבים או פושטי־רגל ברשימה ממשלתית תקפים גם לגבי פרסום פרטי.

במשפט הישראלי יש חשיבות מכרעת לקיומו של אינטרס ציבורי במסגרת ההכרעה אם יש לשון הרע או לא.[187] אם נתבע אינו יכול להראות כי קיים אינטרס ציבורי בפרסום, הוא עלול לקבל פסק־דין נגדו, וזאת להבדיל משיטות משפט אחרות שבהן די באמירת אמת למנוע עילה ללשון הרע.[188] עניין לציבור משתלב כמובן עם זכויות אחרות, כגון חופש הביטוי,[189] חופש המידע[190] וחופש העיתונות.[191] עם זאת, זכות הציבור לדעת, חופש המידע או חופש הביטוי אינם זכויות מוחלטות, וצנעת הפרט או אינטרסים ציבוריים אחרים עשויים לגבור עליהם במקרים מתאימים.[192]

אכן, יש בעיה להבין את הגבולות של מה שקרוי "אינטרס ציבורי", ויש להבחין בין מצבים שונים. כך, חשיפת הנתונים על־אודות החייב ורכושו משפיעה בעיקר על האינטרס האישי של הזוכה, אבל היא עשויה להשפיע גם על אינטרסים של צדדים שלישיים, שעשויים ליהפך לזוכים פוטנציאליים של חייב זה. יתר על כן, אם הפרסום יוצר לחץ על החייב ומניע אותו לשתף פעולה, אזי לכאורה יש בפרסום גם עניין לציבור, במובן של הרתעת אנשים מיצירת חובות פן שמם יתפרסם.[193]

פרסום עשוי גם להזהיר את הציבור בכללותו או קהילה מסוימת שאדם פלוני הינו בגדר "חייב מסוכן", כלומר, אדם שיש להיזהר לפני התקשרות עסקית עימו.[194] ככל שאנשים יוכלו לדעת מראש מי חייב ומי לא, הם יוכלו לקבל החלטות מושכלות יותר לגבי כניסה לעסקים עם אדם מסוים או מתן אשראי לאותו אדם. הדבר עשוי להוביל להוזלת האשראי ולמניעת התדיינויות מיותרות, ובסופו של דבר למנוע חשיפת נתונים על־אודות החייב ex post. במילים אחרות, ביוש יכול להיחשב מנגנון של פיקוח חברתי או אכיפת נורמות חברתיות.[195] ההוצאות הכרוכות בביוש נמוכות, הוא נעשה בצורה אנונימית, והדבר יכול לדרבן אנשים רבים להיות פעילים בניסיון לגנות ולנטרל מפֵרי חוק.

אל מול הנימוקים האלה יש טענות אחרות השוללות את הביוש. כך, למשל, ספק אם תפקידו של הציבור "להעניש", שהרי לשם כך קיימות רשויות החוק. נוסף על כך קיימים מצבים שבהם הפרסום נובע מרצון לנקום.[196] יש לזכור כי האינטרס של הציבור הוא לא רק לדעת, אלא גם לאפשר לחייבים להשתקם.[197]

זאת ועוד, לאלה אשר עומדים בקשרי עסקים עם החייב יש אומנם אינטרס ברור לדעת מה מצבו הכלכלי, אולם לא כך הדבר ביחס למכריו ומיודעיו של החייב, אשר אינם מתכוונים לעשות עימו עסקים. דווקא כאשר בחובות ובחייבים עסקינן, יש לדייק ולהבחין בין עניין ציבורי (אשר מצדיק, ולוּ לכאורה, פגיעה בשמו הטוב וגם בפרטיותו של אדם) לבין "עניין לציבור". הציבור מוצא עניין באירועים ובפרסומים שונים, גם אם אין במידע ערך ציבורי אמיתי, אלא רכילות בלבד.[198] אלא שההבחנה בין עניין לציבור לבין רכילות אינה ברורה תמיד, ולא תמיד ניתן להתוות מדיניות חד־משמעית. למשל, אם חייב הוא דמות ציבורית הנוטלת חלק פעיל במערכת הפוליטית, ייתכן שאכן יש עניין לציבור כולו לדעת על חובותיו, מעבר לפן הרכילותי הטמון במידע. כך גם לגבי פרסום חובותיו של קבלן מפורסם, אשר מעורר עניין גם בקרב אנשים שכרגע אינם מתכוונים לעשות עסקים עימו אולם בעתיד אולי יעשו. במקרים אלו, אם הפרסום הוא אמת, מי שמפרסם את המידע יכול לטעון להגנתו כי יש בו עניין לציבור, אלא אם כן התובע מוכיח שהמפרסם פעל בחוסר תום־לב – קביעה שבסופו של דבר נתונה לשיקול־דעתו של בית־המשפט הדן בעניין.

אם כן, ניתן לכאורה לטעון כי מאחר שיש "אינטרס ציבורי" בפרסום שמותיהם של חייבים, ומכיוון שהפרסום הוא אמת, אין בו מעשה פסול, במיוחד אם הוא נעשה בתום־לב.[199] דא עקא, בהליכי גביית חובות אמת יכולה לא פעם להיות חלקית, מסויגת, דו־משמעית, ניתנת לפרשנויות שונות וכדומה. הדיווח יכול להיות נכון אבל לא לשקף את מלוא מצבו של החייב. ייתכן שהאדם נשפט תחת מה שמכונה "אור כוזב" (false light),[200] ולכן ההקשר והנסיבות משמעותיים כדי להחליט בכל מקרה ומקרה. פרסומים על פושטי־רגל מתמקדים בדמותו של החייב (מיהו, למי הוא חייב), ואינם מספקים הסבר על מכלול הנסיבות שהובילו לחוב או לחדלות הפירעון. לכן, אם פלוני לא שילם חובות, מי שמפרסם עובדה זו או מדבר עליה יכול לטעון "אמת דיברתי", ואף־על־פי־כן הפרסום יכול להיות מטעה או לקוי. מי שנחשף לפרסום אינו יכול לדעת מדוע פלוני חייב וכן אם הוא חייב משתמט או חייב שמקיים את צו התשלומים (מה־גם שלא ברור אם ההבדל בין מצבים אלו נהיר למקבל המידע). הייתכן שהיו לחייב נסיבות אישיות שלא אפשרו לו להחזיר את החוב? שמא הנושה עצמו הוא הנוכל? גם אם העובדות אמיתיות, ההקשר אינו ברור תמיד.[201] זאת ועוד, יש הטוענים כי מאגרי מידע, רשימת חייבים משתמטים ודוחות אשראי למיניהם מוצדקים, בין היתר, כדי להזהיר נושים פוטנציאליים עתידיים מפני חייב "בעייתי". אם כך, אזי מי שמעוניין באמת לדעת אם פלוני חייב כסף או פשט רגל אינו זקוק למידע בפייסבוק וגם לא בעיתונות.

בעיתונות, לרבות העיתונות הכלכלית, מקובל למצוא פרסום על פושטי־רגל רבים, כולל פירוט לגבי זהותם, עיסוקם וגודל חובותיהם, ואין באמור לעיל כדי להעיד כי עמדת המאמר היא בעד הגבלת חופש העיתונות. אין כאן הצעה למנוע פרסום של חדשות בעניין פשיטות־רגל או פירוקים בעיתונות. עם זאת, כאשר מדובר בפרסום פרטי (ולא במסגרת עבודה עיתונאית), לרבות הפצת שם של חייב ברשתות חברתיות, יש להיות זהירים. גם אם מי שכתב את ההודעה דיבר אמת, יש מקום לשאול מהו האינטרס הציבורי שהניע את הפרסום, ואם מטרות הפרסום עולות בקנה אחד עם עקרון תום־הלב. כפי שצוין בתחילת הפרק, אין לדעת המחבר תשובות חד־משמעיות לשאלות אלו, ויש לבדוק את מכלול הנסיבות.

מיכל לביא, אשר חוקרת את נושא הביוש לעומקו, מבחינה בין "ביוש טוב", "ביוש רע" ו"ביוש מכוער". לטענתה, ביוש טוב הוא כזה שנעשה בתגובה על הנחיה משפטית במסגרת הליך משפטי או פסק־דין; ביוש רע הוא העברת מידע שמהווה עברה או עוולה; וביוש מכוער הוא פרסום שנעשה על־ידי אדם פרטי במטרה לבייש אנשים בחברה בשל הפרת נורמות חברתיות או הדין (כאשר במקרה זה אין לשון הרע משום שמדובר באמירה בתום־לב המוגנת לפי חוק איסור לשון הרע).[202]

מבלי לדון בשאלות שדיון זה מעורר, ניתן לטעון באופן כללי כי בהוצאה לפועל יש מקרים של ביוש. במקרים מסוימים ייתכן שפרסום סדרתי של חייבים הוא בגדר "ביוש טוב". לדעת הכותב, יש לקבל את העמדה כי הפרסום במרשם חייבים משתמטים יכול להוות ביוש טוב. עם זאת, לא קל לדעת מתי פרסום של חייב ברבים נהיה "ביוש רע" ומתי הוא בגדר "ביוש מכוער". לדעת הכותב, בסוגיה זו כדאי להיעזר בהלכה היהודית, אשר דאגה לשים גבולות לרכילות. אומנם, יש מקרים שבהם ההלכה היהודית מתירה סוג מסוים של ביוש[203] – למשל, כדי להפעיל לחץ במטרה לתקן עוולה – אך בעיקרון היא מגנה רכילות, ובוודאי לשון הרע. כבר בספר ויקרא נאמר: "לֹא תֵלֵך רָכִיל בְּעַמֶּיךָ".[204] על־סמך פסוק זה ציין הרמב"ם כי לשון הרע היא עוון גדול.[205] ואם בלשון הרע עסקינן, בעניין חייבים ראוי לאמץ את רעיונותיו של החפץ חיים לגבי אמירה שיכולה להיות לשון הרע. בין היתר היה החפץ חיים ער לבעיות הרכילות גם בעניין חבות והוצאה לפועל, ודבריו הבאים יכולים לשמש קו מנחה:

"…לספר על אחד לפני אנשים שהוא איש עני או איננו אמיד, כמו שאומרים עליו בעיר, ומה שיש לו הוא חיב לאחרים כנגד זה, גם זה בכלל לשון הרע הוא, כי בודאי אם יתפרסם זה בעיר, לא ימצא אחר כך, מי שיתן לו באשראי, ויבוא מזה לידי הֶזק וצער גדול ובזה יורד לחייו ממש…"[206]

החפץ חיים סבור כי דיבור על־אודות הזולת מוצדק רק אם יש בכך תועלת.[207] כלומר, אין זה משנה אם אמת דיברתי, אלא מהי התועלת מאמירה זו, ואם מטרתה לעזור או להציל מישהו. אם לא, עדיף לשתוק. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בחוב מן העבר, משום שעל פי ההלכה היהודית אסור באיסור חמור להזכיר לאדם את הרשעותיו הקודמות ולומר לו "זכור מעשיך הראשונים".[208]

בכל מקרה, חייב שמוטרד על־ידי זוכה יכול ליזום נקיטת הליכים פליליים או להגיש תביעה נזיקית.[209] יוער כי במדינות מסוימות קיימת אסדרה מיוחדת ומפורטת בעניין של הטרדות המיועדות ללחוץ על חייבים. בספרד, לדוגמה, תאגיד גבייה שהשתמש בטכניקה זו נקנס ב־100,000 אירו.[210] בארצות־הברית ה־Fair Debt Collection Practices Act אוסר פרקטיקות פוגעניות,[211] וגם החוק האוסטרלי קובע רשימה של פרקטיקות אסורות לגביית חובות.[212] בקנדה גבייה הכרוכה בהטרדת החייב אסורה לפי החוק, ויכולה להוביל לתשלום קנסות.[213] ברור שאם החשיפה מיועדת לבייש את החייב או להוות מנוף כדי שישלם, הדבר עשוי להוות מעשה פסול. באותה מידה שזוכה אינו רשאי לפרוץ לביתו של חייב או להכותו כדי שישלם את החוב, כך אין הוא רשאי להשפילו בפומבי. אולם לא כל פרסום צריך להיחשב השפלה בלתי־מוצדקת. ברור שהגבולות אינם פשוטים לשרטוט, ודווקא עקב כך יש מקום שהמחוקק הישראלי ייכנס לעובי הקורה ויסדיר את הנושא בצורה ברורה יותר. באופן כללי, דיני לשון הרע ודיני הגנת הפרטיות נוצרו בתקופה שבה מרחב המרשתת והרשתות החברתיות לא היו עדיין בשימוש.[214] אם המחוקק ידון מחדש בנושא, ראוי שהוא יקדיש בתוך כך חשיבה מיוחדת לפרסום החייבים.

ד. עד מתי יֵדעו? הזכות להישכח

הפגיעה בזכויות החייב אינה מיידית ונקודתית בהכרח, אלא עלולה להתקיים לאורך זמן, כל עוד הפרסום או האמירה נגישים לציבור או לאנשים מסוימים. בעבר, אם דבר חבותו של אדם פורסם בעיתון או שמו צוין בהקשר זה או אחר, הוא ידע (בוודאי אם הוא לא היה אדם "חשוב" או מוכר בציבור) כי בחלוף חודשים אחדים או לכל־היותר שנים מספר לא יזכור איש את דבר המעשה, פרט אולי לחוג קרוב של אנשים. אולם המרשתת שינתה את התמונה. המידע ברשת עלול להישאר נגיש לנצח, גם אם הנסיבות וההצדקה לקיום מידע זה נעלמו.[215] לפיכך פרק זה יבחן עד מתי המידע על־אודות חובו של אדם יהיה נגיש לציבור, ואם עומדת לו הזכות שמידע זה יימחק בשלב כלשהו.

1. מחיקה ושכיחה

הזכות למחיקת מידע מופיעה בהסדרים שונים אשר מאשרים לאנשים למחוק נתונים ממאגרים כאשר הם אינם רלוונטיים עוד.[216] אכן, כאשר המידע נמצא במאגר מידע "ממוסד" – כלומר, בשליטה של רשות ממשלתית או של גוף תחת פיקוח, דוגמת המרשם הפלילי – יש כללים ברורים לגבי התקופה שבה המידע יהיה נגיש ומתי הוא יימחק. כך, עם סגירתו של תיק הוצאה לפועל יימחק שם החייב.[217] אלא שכללים אלו אינם חלים לגבי מידע שנמצא ברשת.

להבדיל ממאגר מידע מפוקח, הרשת קולטת את המידע ממקורות שונים: דוחות רשמיים, הודעות למיניהן, קטעי עיתונות. אין שליטה ואין בקרה על מה שמתפרסם במרשתת, ואין מועד תפוגה למידע.[218] באשר למאגרים ממוסדים דרוש זיהוי מסוים לצורך כניסה ועיון בהם, ויש מאגרים המיועדים לאנשים מורשים בלבד (למשל, מאגרים רפואיים). לעומת זאת, כאשר שמו של אדם נמצא ברשת, כל אדם יכול להגיע למידע עם הקלדת שמו בגוגל או במנוע חיפוש אחר.

מבחינה טכנולוגית, במנוע חיפוש מקוון קיים מרכיב שאינו קיים במאגרי המידע, והוא הדירוג. דירוג התוצאות הוא פרי אלגוריתם אשר נותן עדיפות לתוצאות מסוימות לפי משתנים שונים.[219] האלגוריתם יכול לקבוע, למשל, שדף שבו פלוני מופיע כמנהל חברה מוצלחת יופיע בתחילת הרשימה, בעוד שהודעה בעיתון מקומי על כך שהמחאותיו חזרו בגין אי־כיסוי תופיע בסוף הרשימה.[220] כאשר נקליד "פלוני אלמוני" ונקבל מאה הפניות, יש הבדל אם ההפניה ה"בעייתית" מבחינת האדם מופיעה בדף הראשון או בדף האחרון. אומנם המחפש במנוע החיפוש יכול לבחור להגביל את החיפוש לפי טווח הזמן (לפני שנה, חודש וכדומה), אך כאשר הדבר אינו מתבקש במפורש, יתקבלו תוצאות לפי דירוג מסוים וללא הבחנה בין המאוחר למוקדם.[221]

באמצעות שינוי באלגוריתם, מפעיל מנוע החיפוש יכול לגרום לכך שגם אם פלוני מופיע באתר מסוים (נניח במודעה בעיתון), מי שיקליד את שמו במנוע החיפוש לא יגיע אל אותו אתר. אפשרות זו מכונה delisting.[222] מכאן נוצר הרעיון בדבר הזכות להישכח, אשר למען הדיוק אינה עוסקת במחיקה (erasing), אלא בהתערבות ברמת האלגוריתם, כלומר, בהסרת הקישור או ניתוק ה"קשר" בין השם לבין המידע לגביו. יש המעדיפים את הביטוי right to be delisted[223] על right to be forgotten (הזכות להישכח), ויש המשתמשים בביטוי right to removal[224] או בביטוי right to erasure.[225] אולם מאחורי כל הביטויים השונים הללו ניצב תמיד אותו רעיון: כאשר יוקלד שמו של פלוני, מנוע החיפוש לא יציג למחפש את האתר שבו נמצא המידע ה"בלתי־רצוי" (למשל, דף עיתון שבו פורסם כי פלוני פשט רגל). המידע עצמו לא יימחק לרוב מן הרשת,[226] ומי שיגיע אל האתר עם המידע יראה שם את שמו של פלוני, אך הקלדת שמו של פלוני במנוע החיפוש לא תוביל אל האתר. בכל מקרה, במסגרת הדיון המשפטי שאנו מנהלים אין טעם להיכנס לעומק הסמנטיקה ולהיבטים הטכניים המבססים את ההבחנות, ובהמשך הדיון ישתמש המאמר במונח הנפוץ והמקובל "הזכות להישכח".

יש קשר מיוחד בין הזכות להישכח לבין הליכי הוצאה לפועל ובפרט הליכי חדלות פירעון. שכחה של חוב או של מעשה חדלות פירעון מאפשרת את שיקומו המשפטי של החייב.[227] זכותו של חייב אשר סידר את חובו לקבל הפטר ולהתחיל דף חדש בחייו.[228] אולם אם מטרת ההפטר היא רהביליטציה, ראוי שהכישלון הפיננסי בעבר לא יהווה כתם לנצח, במיוחד אם חדלות הפירעון של האדם לא נבעה ממעשה הונאה או מחוסר תום־לב.

רעיון ההפטר מצביע על ההכרה בזכותו של אדם לא להיות נרדף לנצח בגין קשיים כלכליים מן העבר,[229] ומכאן, ולוּ לכאורה, הזכות להישכח. אולם הבעיה היא שמחיקת הקישור בין שם החייב למידע יכולה לעורר שאלה של חופש מידע וצנזורה, שכן היא יוצרת memory holes[230] – עובדות או פרקים בחייו של אדם שנמחקים או שגישת הציבור אליהם נחסמת. דווקא בעניינים של חובות ופשיטת־רגל "הזיכרון הסלקטיבי" עלול להיות פוגעני: נניח שיש חייב שמוזכר בעקבות עסקים מוצלחים והשתתפות פעילה במיזמים חשובים אך בד בבד יש ברשת מידע על חובות ותיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו. הסרת הקישור דווקא בעניין החובות עלולה ליצור רושם אצל מי שמחפש את שמו של פלוני שהוא אדם מוצלח וללא רבב. האין זה נכון לומר כי בשוק החופשי של דעות ומידע הציבור רשאי לקבל את מלוא המידע? בעולם של "יותר מדי מידע"[231] מי רשאי לבחור מה יוזכר ומה לא יוזכר? מדוע למחוק את הדברים הרעים בלבד? שמא יש מקום שבקשה למחיקה תהיה על כלל המידע? ואם כן, השאלה אינה רק מה יישאר בגוגל (כלומר, איזה מידע יהיה אפשר למצוא ואיזה מידע ייחסם או יימחק), אלא מה יישאר מגוגל, כמנוע חיפוש שימושי, אם כל אחד יוכל לבקש שמידע על־אודותיו יימחק?

על רקע השאלות האלה יש להבין את ההתפתחות המשפטית שהולכת ומתגבשת בשנים האחרונות. נקודת־ציון בהתפתחות זו חלה בשנת 2014, עם פסק־הדין של בית־הדין לצדק של האיחוד האירופי בעניין גוגל נ' ספרד,[232] שבו הוכרה מפורשות הזכות להישכח.[233] אף ששאלת הזכות להישכח נוגעת בהיבטים רבים בחייהם של אנשים – עבר פלילי, בעיות רפואיות, תאונות וכדומה – פסק־הדין הראשון בנושא התעורר דווקא בעקבות עניין של חובות וכינוס נכסים.

2. עניין גוגל נ' ספרד – פריצת־דרך… אבל הדרך ארוכה

במרכז הפרשה, שהחלה בשנת 1998, עמד עורך־הדין מריו קוסטחה גונזלס, אשר חב כספים לביטוח הלאומי הספרדי ודירתו הוצעה למכירה במסגרת הליך כינוס נכסים. בהתאם לחוק בספרד, ההודעה על מכירת הדירה בהליך כינוס פורסמה בעיתון. העיתון כלל גם מהדורה אלקטרונית, ולפיכך באמצעות חיפוש פשוט בגוגל היה אפשר לקשור בין שמו של גונזלס לבין ההליך המשפטי שהתנהל נגדו. כאשר חלפו שנים מספר ועניין המכירה לא היה רלוונטי עוד ולא שיקף את מצבו הנוכחי, סבר גונזלס כי עצם הגישה למידע זה פוגעת בו ובעסקיו, מכיוון שכל אדם שמקליד את שמו רואה כי בעבר הוא היה חייב כסף ודירתו הוצעה למכירה.[234] מאחר שהחוב סודר וההליך הסתיים, טען גונזלס כי אין כל סיבה שההודעה על מימוש הרכוש תישאר נגישה לנצח ברשת. לכן הוא פנה לעיתון ולגוגל בבקשה למחוק את ההודעה.

בעתירתו התבסס גונזלס על הדירקטיבה שהייתה תקפה אז באיחוד האירופי ואשר הייתה אמורה להסדיר את הנושא של איסוף נתונים ועיבודם במרחב האירופי.[235] על פני הדברים, שמירת המידע במנוע החיפוש סתרה את סעיפים 12(b)[236] ו־14(a)[237] לדירקטיבה. העותר טען כי יש הבדל ברור בין הפרסום בעיתון, אשר רלוונטי ליום הפרסום (מעבר לעובדה שיש הוראה חוקית המחייבת פרסום זה), לבין השארת ההודעה ברשת לאורך שנים בצורה שנגישה לכל מי שמחפש את שמו ברשת, גם כאשר הוא כבר אינו חייב ואין עוד צורך במימוש רכושו. גוגל, מצידה, טענה כי היא אינה אחראית לתוכן הפרסום, וכי מחיקת הקישור אל הפרסום תפגע בזכויותיהם של המפרסמים באתר ושל המשתמשים בו.[238]

מאחר שהעניין נגע בדין האירופי, פנה בית־המשפט הספרדי לבית־הדין של האיחוד האירופי בבקשה לפסיקה מקדמית (preliminary ruling) לגבי הפרשנות שיש לתת לדירקטיבה בהקשר זה. הפרקליט הכללי[239] טען כי לא חלה חובה על גוגל למחוק את המידע,[240] אולם בית־הדין הגיע למסקנה שונה. בית־הדין לא קיבל את הטענה כי מנוע החיפוש רק מביא לציבור מידע המופיע ממילא במקומות אחרים, אשר נגישים גם הם לציבור, וקבע כי גוגל ממלאת למעשה תפקיד פעיל מאוד. כמו־כן, בית־הדין לא קיבל את טענת גוגל כי תפקידה ניטרלי לחלוטין, וקבע כי יש לפונה זכות שההודעה על מכירת דירתו תימחק (או לפחות תוסר מהרשימה – delisted).[241] בית־הדין האירופי קבע כך:

“…As the data subject may… request that the information in question no longer be made available to the general public on account of its inclusion in such a list of results, those rights override, as a rule, not only the economic interest of the operator of the search engine but also the interest of the general public in having access to that information upon a search relating to the data subject’s name.”[242]

האינטרס הכלכלי של ספק התוכן ובעל מנוע החיפוש אינו שקול כנגד הזכות לפרטיות,[243] ולפיכך זכותו של הנפגע לדרוש את המחיקה. עם זאת, העדפת הפרטיות על האינטרס הציבורי אינה מוחלטת,[244] ובית־הדין מכיר בכך שבנסיבות מסוימות האינטרס הציבורי עשוי לגבור:

“…if it appeared for particular reasons, such as the role played by the data subject in public life, that the interference with his fundamental rights is justified by the preponderant interest of the general public in having… access to the information in question.”[245]

עניין גוגל נ' ספרד היה פריצת־דרך, אבל אין לראות בו סוף־פסוק באשר להיקף הזכות להישכח ובאשר לגבולותיה. אכן, בפסק־דין שניתן לאחר־מכן התעוררה שאלת הזכות להישכח לגבי מנהל חברה שפורקה בגין חובות אשר ביקש כי שמו יימחק מהמרשם התאגידי (הקיים לפי הדין האיטלקי) או שלא תתאפשר גישה לשמו לכל הפונה לעיון במרשם, משום שהחשיפה פוגעת בעסקיו הנוכחיים.[246] בית־הדין של האיחוד קבע כי מידע זה אינו עשוי להיות חיוני לצד ג. עם זאת השאיר בית־המשפט את הזכות להישכח כפופה לנסיבות שונות, ובעיקר למטרות הפרסום ולמשך הזמן שחלף מן הפרסום המקורי.[247] כאשר עוסקים בשאלה מי ראוי שייחשף למידע על־אודות חייב פלוני ומדוע, יש להבין כי קיים הבדל בין עניין זה לבין עניין גוגל נגד ספרד. כאן לא דובר במידע שנמצא ברשת, אלא במרשם שמוסדר בפיקוחה של ממשלת איטליה (דבר שהוגדר כ"ביוש ממסדי"). יתר על כן, כאן מה שעמד אל מול פרטיותו או שמו הטוב של אדם לא היה חופש הביטוי, אלא חובת המדינה להבטיח שקיפות בכל הקשור למצבם הכלכלי של תאגידים.[248] ברי כי באפשרותה של כל מדינה לקבוע כללים שונים להבטחת שקיפות זו, ובתי־המשפט במדינות השונות יגיעו מן הסתם להחלטות שונות באשר לצעדים שניתן לנקוט בכל מקרה ומקרה.

כפי שכבר נאמר, וכפי שהיה אפשר לשער לנוכח הנושא המורכב והרגיש שעמד על הפרק, פסק־הדין בעניין גוגל נ' ספרד לא היה סוף־פסוק בנושא. כך, הדירקטיבה ששימשה בסיס לפסק־הדין האמור הוחלפה בשנת 2016 בתקנות חדשות[249] – ה־General Data Protection Regulation (GDPR).[250] תקנות אלו מנסות להסדיר את הזכות לשימוש בנתונים ממאגרים שונים, ולא רק ממאגרים מקוונים.[251] התקנות מטילות חובות שונות על השולט במידע ועל מעבד המידע.[252] סעיף 17 לתקנות קובע מפורשות את הזכות למחיקה (erasure).[253] עם זאת, אין מדובר בזכות רחבה, שכן בעל השליטה במידע (controller)[254] יכול לטעון טענות אחדות כדי למנוע את המחיקה: עניין לציבור, צרכים מדעיים, מחקר היסטורי, מידע הדרוש לצורך תביעות משפטיות או הליכים משפטיים וכדומה. הרגולציה האירופית מאפשרת לכל אדם לפנות לספק התוכן כדי לקבל מידע על־אודות האלגוריתם, או בלשון התקנה – להבין את ההיגיון מאחורי עיבוד הנתונים.[255] בכל מקרה, גם לפי התקנות הנושא שרוי בעולם של פשרות ואיזונים. כך, סעיף 85 לתקנות קובע כי על המדינות להתאים את הזכות למחיקה כך שלא תתנגש עם חופש הביטוי וחופש העיתונות.

במישור הפסיקתי ניתן לראות כי ההלכה שנקבעה בעניין גוגל נ' ספרד אומצה וגם שוכללה על־ידי ערכאות שונות, אם כי מבלי לפתור כמובן את כל השאלות שמתעוררות. דוגמה לכך הוא פסק־הדין NT1 & NT2 v. Google[256] שהתקבל בבית־המשפט הגבוה לצדק באנגליה.[257] במקרה זה דובר בשני אנשי עסקים שעתרו למחיקה או ל"דה־ליסטינג" של מידע על־אודות עברות שעברו בעבר. במקרה אחד נעתר בית־המשפט לבקשה לדה־ליסטינג, בטענה כי חלף זמן וכעת איש העסקים אינו עוסק עוד באותו תחום שבו עסק בעת העברה. לעומת זאת, במקרה השני דחה בית־המשפט את הבקשה, בטענה כי העברה הייתה חמורה יותר (conspiracy to account falsely) וכי אותו איש עסקים עוסק עדיין בתחום ולכן חשוב שאנשים שבאים במגע עימו יקבלו את מלוא המידע על־אודות עברו.[258] אומנם, שני עניינים אלו אינם מתייחסים ישירות לעניין הוצאה לפועל או פשיטת־רגל, אך ניתן ללמוד מהם עקרונות יישומיים למצבים של חדלות פירעון. הזכות למחיקה חלה כאשר אין מדובר בעניין פלילי חמור, כאשר חלף זמן רב מן המעשה, וכאשר המידע אינו קשור לעסקים עכשוויים של המבקש.

פסק־דין נוסף שזכה בהדים רבים הוא עניין GC et al. v. CNIL,[259] העוסק בבקשה למחיקת מידע רגיש שהוגשה למועצה הלאומית הצרפתית למידע וחופש.[260] צרפתים אחדים שכל אחד מהם נפגע ממידע ברשת, ואשר טענו כי היה במידע כדי להביכם, פנו לגוגל כדי לזכות בדה־ליסטינג הנכסף. היות שגוגל סירבה, פנו הנפגעים למועצה הלאומית למידע וחופש, אך גם המועצה לא נתנה להם את מבוקשם. לפיכך פנו הצדדים לבית־הדין העליון לעניינים מנהליים (Conseil d’État), ובית־הדין ביקש פסיקה מקדמית מבית־הדין של האיחוד. בית־הדין קבע אמות־מידה למחיקה תוך כדי שמירה על האיזון בין הפגיעה במבקש לבין הצורך לאפשר גישה למידע. הכלל הוא שקיימת זכות למחיקה, אבל זכות זו נסוגה במצבים מסוימים – למשל, כאשר הפרסום דרוש מטעמי בריאות או רפואה מונעת או כאשר יש "אינטרס ציבורי מובהק". זהו מושג מעורפל עד־מאוד, אבל חשוב לציין כי בית־הדין קבע כי גם אם אין מקום להסרת הקישור עקב חשיבותו של חופש המידע או סיבות אחרת, מוטל על ספק התוכן להבטיח כי התמונה שמוצגת תהיה תמונה אמיתית.[261] כלומר, אירועים שהתרחשו בעבר יופיעו בסוף הרשימה, ולא בתחילתה, והמצב הנכון (למשל, זיכוי במקרה של העמדה לדין בגין עברה) יופיע ראשון.[262]

אם מתרגמים את ההחלטה האמורה ללשון פשיטת־רגל, למשל, אזי אם אדם קיבל הפטר ומעוניין בשיקום, זכותו שעובדות אלו יופיעו במנוע החיפוש לפני ההכרזה עליו כפושט־רגל. דרך אגב, אם בתמונה נכונה של חייבים עסקינן, יכולה להתעורר השאלה מה נכון יותר כאשר אדם קיבל הפטר: מבחינת האינטרס האישי ברור שחשוב יותר שהוא קיבל הפטר, אך שמא מבחינת האינטרס הציבורי חשוב יותר לציין כי הוא פשט רגל? לדעת הכותב, התשובה תלויה במכלול הנסיבות, לרבות פרק־הזמן שחלף מאז התרחשו האירועים שהובילו לפשיטת־הרגל.

בשולי הדיון ראוי לתת את הדעת לכך ששני פסקי־הדין שנסקרו לעיל (הכוונה לפסק־הדין האנגלי NT1 & NT2 v. Google ולפסיקה המקדמית של בית־הדין של האיחוד האירופי בעניין GC et al. v. CNIL) פורסמו ללא שמותיהם של הצדדים שביקשו את המחיקה (אלא בראשי־תיבות בלבד).[263] לעומת זאת, כאשר מחולל השינוי מר גונזלס, שהצליח להשיג בעתירתו (גוגל נ' ספרד) את הזכות להישכח, פנה לרשויות בספרד בבקשה למחיקת האזכורים של פסק־הדין, נדחתה פנייתו בטענה כי כעת יש עניין לציבור משום שמדובר בתקדים חשוב וראוי ללמוד ממנו.[264] ללא מחיקת שם העותר יכול להיווצר מצב פרדוקסלי, שכן אם דרוש הליך משפטי כדי למחוק את הקישור במנוע החיפוש והעותר זוכה, אך שמו מוצג על־גבי פסק־הדין, ופסק־הדין מופיע במנוע החיפוש, אזי עצם הבקשה למחיקת הקישור עלולה לאבד משמעות, כי באמצעות עיון בפסק־הדין יוכל כל העולם לדעת את העובדות שהניעו את המבקש לבקש את המחיקה.

סוגיית הזכות להישכח הגיעה גם לבתי־הדין החוקתיים באירופה. כך, בית־הדין לחוקה בגרמניה קבע כי לאחר שחלף זמן ממושך (במקרה זה דובר בשלושים ושבע שנה) יש זכות לבקש את מחיקת המידע ממנוע החיפוש.[265] הסוגיה עלתה גם מחוץ לאיחוד האירופי. ברוסיה נחקק חוק המאפשר לבקש מחיקה כאשר יש חוסר עניין לציבור בהחזקת המידע במאגר מקוון.[266] הזכות להישכח הוכרה גם על־ידי בית־המשפט בקנדה.[267] בארגנטינה, לפחות פעם אחת, הכיר בית־המשפט באופן עקרוני בזכות להישכח, אם כי מיאן לתת צווים אופרטיביים שיחייבו את גוגל למחוק את המידע.[268] בארצות־הברית המצב מורכב יותר: חופש הביטוי, אשר נהנה ממעמד מיוחד,[269] פועל במידה מסוימת נגד ההכרה בזכות להישכח,[270] אך ניתן בכל־זאת למצוא מסגרות אסדרתיות אחדות אשר מעניקות הגנה מסוימת לנפגעים מהמידע הקיים במאגרים שונים.[271] במדינות אחרות, כגון יפן או אוסטרליה, הטמעת הרעיון בדבר הזכות להישכח איטית יותר מאשר באירופה.[272]

המצב המשפטי בישראל רחוק עדיין מלהיות ברור. החוק אינו נותן מענה מלא לשאלות רבות של פגיעה בפרטיות העולות בנוגע לטכנולוגיות חדשות.[273] פסקי־דין אחדים התייחסו לזכות להישכח, אך מבלי לדון בנושא לעומק.[274] במקרים מסוימים הטענה הייתה לעברות של פרסום מטעה, מבלי שעלה צורך בדיון לגבי מידע נכון אך שאינו רלוונטי עקב הזמן הרב שחלף. כך, בעניין סביר[275] פסק בית־המשפט כי יש לפצות עורך־דין ששמו נכלל ברשימה מסוימת המתפרסמת במרשתת, אלא שבמקרה זה התוכן פשוט לא שיקף את המציאות.[276] באותו מקרה דחה בית־משפט השלום את הטענה בדבר אחריות של מנוע החיפוש גוגל, אולם בית־המשפט המחוזי שינה את ההכרעה וקבע כי על מנוע החיפוש להסיר פרסום מעוול כאשר "אין ספק בכך שתוצאת החיפוש במנוע החיפוש שגויה לחלוטין".[277]

מעבר לעובדה שמדובר בבית־משפט מחוזי, ולא בהלכה מחייבת של בית־המשפט העליון, פסיקה זו אינה מאפשרת הסקת מסקנות לגבי השאלה המרכזית של הזכות להישכח: מה הדין הראוי כאשר מדובר במידע שהיה נכון בזמנו אבל אינו רלוונטי עוד? לשאלה זו אין מענה, והיא עלולה להטריד את רוב החייבים. בעניין חשבים התייחס המשנה לנשיאה רובינשטיין באופן מפורש לעניין הזכות להישכח, אם כי במקרה זה, למען הדיוק, לא דובר בזכות להישכח, אלא בבקשה של העותרת (אשר בבעלותה אתר תקדין) לאפשר מִפתוּח (indexing) של פסקי־דין.[278] תוצאת המפתוח היא שפסקי־הדין הנמצאים באתר תקדין "מגיעים" למנועי החיפוש, ולכן אם מקלידים שם של פלוני שהיה צד בהליך משפטי, מגיעים לפסק־הדין שבו הוא מופיע (ואין נפקא מינה אם כדי לקרוא את פסק־הדין במלואו יש לשלם דמי מנוי). הנהלת בית־המשפט התנגדה לאפשרות זו, אך בית־המשפט קיבל את עמדתה של חברת "חשבים" לגבי חוקיותו של המפתוח, על בסיס טעמים שונים שלא כאן המקום לדון בהם. כאמור, המשנה לנשיאה רובינשטיין התייחס אומנם, בין היתר, לזכות להישכח, אך יש לשים לב כי אין מדובר במקרה שבו הנפגע בגין פרסום שמו ברשת מבקש את מחיקת הפרסום או את מחיקת הקישור לשמו (דה־ליסטינג), אלא בשאלה של העברת מידע ממאגר פנימי של בתי־המשפט לחברה מסחרית ומשם למרשתת. מכאן שאין עדיין קביעה לגבי הזכות להישכח, לפחות במובן שניתן לה על־ידי בית־הדין האירופי בעניין גוגל נ' ספרד, דהיינו, במובן שצד הרואה את עצמו נפגע עקב העובדה שהקלדת שמו בגוגל מובילה את המקליד לפסק־דין יכול לפנות לגוגל (ואולי לתקדין) ולבקש – בהתקיים תנאים מסוימים (לרבות חלוף זמן רב וחוסר רלוונטיות בפרסום) – שייעשה לו דה־ליסטינג.

בשנים האחרונות הוגשו הצעות חוק שמטרתן לעגן בחוק את הזכות להישכח. כך, למשל, בשנת 2017 הוצע להוסיף לחוק הגנת הפרטיות פרק שכותרתו "הגנה על הפרטיות במנועי חיפוש".[279] לפי הוראות הפרק החדש המוצע, אדם הרואה את עצמו נפגע ממידע ברשת רשאי לפנות למנוע החיפוש ולבקש את הסרת המידע, ובית־המשפט יהיה רשאי להורות למפעיל מנוע החיפוש להסיר את המידע האמור. בית־המשפט ישקול את הפגיעה שעלולה להיגרם או נגרמה עקב הפרסום לעומת הפגיעה שעלולה להיגרם לציבור עקב הסרת הפרסום בהתחשב בזהותו של המבקש ובאופיו של המידע. נוסף על כך הועלתה גם הצעת חוק המיועדת לקבוע את הזכות להישכח לגבי קטינים.[280]

יש אולי לשקול הקמת רשות שתטפל בכל הבקשות למחיקה ולדה־ליסטינג, כדי להקל קבלת סעד אם יש מקום לכך. מבחינה השוואתית, ניתן לקבל השראה מן המודל הצרפתי של המועצה הלאומית למידע וחופש, שכבר הוזכרה לעיל.[281] עם זאת, מובן שיש להתבונן על מודלים השוואתיים בזהירות, תוך שימת לב להבדלים התרבותיים והפוליטיים בין המדינות. נראה ברור למדי שהקמת רשות כזו טומנת בחובה בעיות. בפרט ברור שהכרה, ולוּ מוגבלת, בזכות להישכח עלולה לכרסם בזכויות־יסוד אחרות, ובראשן חופש הביטוי. לכן יש להגדיר את סמכויותיה של מועצה כזו בקפידה רבה. בכל מקרה, גם אם רשות כזו תוקם בישראל, היא לא תחסוך – כפי שהיא אינה חוסכת בצרפת – את התערבותם הפעילה של בתי־המשפט בהתוויית קווי המתאר של הזכות למחיקה.

בינתיים, ובתגובה על ההתפתחות המשפטית ברחבי העולם, הקימה גוגל מנגנון המאפשר פנייה של מי שרואה את עצמו נפגע בגין הופעת שמו באתר מרשתת לבקש דה־ליסטינג והסרה של המידע. מנגנון זה מתבסס על הרעיון המכונה "הודעה והסרה", לאמור, אפשרות של נפגע להתלונן לפני ספק התוכן ולדרוש את הסרת הפרסום הפוגע.[282] עד לסוף אפריל 2021 הוגשו יותר מ־4,129,000 בקשות להסרת כתובות של אתרים ברחבי העולם, ומתוכן כ־47% נענו בחיוב.[283] אומנם מדובר בסעד חשוב, אך הוא עדיין רחוק מלתת מענה לכל הבעיות שמתעוררות סביב הזכות להישכח. מעניין שלפי הנתונים של גוגל, כ־95% מהבקשות לדה־ליסטינג אינן קשורות לענייני פלילים,[284] אלא לפרטים אישיים שונים שהפונים מבקשים שלא יהיו נגישים לציבור.[285]

לסיכום, ברור די הצורך שהשאלות בדבר הזכות להישכח חורגות מן הדיון המסורתי על לשון הרע כתוצאה ממימד הזמן. מה שהיה אמת ורלוונטי בנקודת זמן מסוימת, ומכאן מוצדק וראוי לפרסום, נהפך לפוגעני במרוצת השנים. דיני לשון הרע ודיני הגנת הפרטיות נולדו והתפתחו בתקופות שבהן השימוש בגוגל או ברשתות החברתיות לא היה קיים או נעשה על־ידי אנשים מעטים בלבד. מכאן הצורך לחשוב על כלים משפטיים מתאימים לימינו.

ייתכן שיש מקום רב לדיונים בשאלה כיצד לממש את הזכות להישכח, אבל לא לגבי עצם הצורך להכיר בה. על בסיס הסקירה שהוצגה (ובכפוף כמובן להתפתחויות העתידיות שיתרחשו בוודאי) נראה כי הזכות להישכח (הדה־ליסטינג) בהקשר של חייבים צריכה להתבסס על שלושה פרמטרים: הזמן שחלף ממועד הפרסום; החשיבות והרלוונטיות של המידע בהווה, בין היתר בהתחשב בעיסוקו הנוכחי של החייב המבקש מחיקה; והיות החייב אישיות ציבורית או פרטית.

לדעת הכותב, ראוי להוסיף לחוק הגנת הפרטיות (או אולי בחקיקה נפרדת) סעיף שיקבע כי חייב אשר קיבל הפטר מחובותיו בהליכי חדלות פירעון או שילם את חובותיו וכל תיקי ההוצאה לפועל נגדו נסגרו יהיה רשאי – לאחר תקופה שתיקבע ובכפוף לתנאים מסוימים המעידים על שיקומו – לפנות לבית־המשפט או לרשם הוצאה לפועל ולבקש מהם להורות למנוע חיפוש להסיר את הקישור בין שמו לבין המקום שבו הוא מופיע כחייב או כפושט־רגל.[286] ברי כי תיקון חקיקתי ברוח זו יכול להיות כרוך בבעיות (לרבות עומס בבתי־המשפט ושאלות של הוכחה וקשיים טכניים שעלולים להתעורר), אבל אין בכל אלה כדי להצדיק הימנעות לכל־הפחות מלדון בסוגיה.

3. על תחולה טריטוריאלית של הזכות להישכח

חשיפת מידע על־אודות חובותיו של פרט מעוררת שאלה נוספת הנוגעת בסוגיית הגלובליזציה. שימוש במנועי חיפוש מאפשר לדעת על־אודות אנשים לא רק לאורך זמן, אלא גם במקומות רחוקים בעולם. די בידיעת שפת המקום (ובדרך־כלל די אף בידיעת אנגלית) לאפשר קבלת מידע על אנשים במקומות שונים בעולם. אולם, אם נמחק מידע ממתחם (domain) גוגל ישראל (google.co.il), אזי גם אם המחפש בגוגל בישראל משתמש ב־google.com (או google.de או google.com.br), המידע אינו אמור להופיע. עם זאת, אם אדם מחפש את אותו מידע בגרמניה או בברזיל, הוא יופיע במנוע החיפוש המקומי.[287] ניתן להשתמש במה שמכונה geo-blocking (או geo-filtering)[288] כדי למנוע שימוש באתר מסוים במדינות אחרות או כדי למנוע כניסה ממשתמשים במדינות אחרות, ויש מקום לחשוב על שימוש בטכניקה זו כדי להרחיב את מחיקת הקישור גם מעבר למנוע החיפוש המקומי. בכל מקרה, קיימות טכניקות שונות המאפשרות לגולש במדינה א לחפש דרך מתחם של מדינה ב, ולכן שימוש ב"תחבולות טכנולוגיות" יכול לרוקן מתוכן את המחיקה המקומית. המסקנה היא שמחיקה מקומית אינה מבטיחה אנונימיות מוחלטת, אפילו לא בתוך המדינה שבה המחיקה נעשית, והכל תלוי בדרגת התחכום של המחפש.

מכאן שראוי לבחון אם די במחיקה מקומית או שיש מקום למחיקה ברמה הבין־לאומית. שאלה זו התעוררה בהליך שהתנהל בין גוגל לבין המועצה הלאומית הצרפתית למידע וחופש.[289] הדיון התנהל סביב בקשה של המועצה הלאומית למידע וחופש, שהוא כאמור הגוף המְאַסדר בעניין מידע ומרשתת בצרפת, למחוק מידע ממנוע החיפוש לא רק במרחב האיחוד האירופי, אלא גם מחוץ לו. הדיון הגיע לפתחו של בית־הדין לצדק של האיחוד האירופי. הפרקליט הכללי של בית־הדין[290] העלה חשש שהכרה גורפת בזכות להישכח תפגע בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת. עוד עולה מחוות־דעתו הסתייגות מהחלה גורפת של המחיקה. אכן, ביום 24 בספטמבר 2019 פרסם בית־הדין את פסיקתו המקדמית, שבה הוחלט כי ההגבלה חלה רק בתוך האיחוד האירופי, ולא מחוץ לו, וזאת משום שאינטרסים אחרים, כגון זכות הציבור לדעת, מחייבים לא לתת תחולה אוניוורסלית למחיקה.

באשר לתחולה הטריטוריאלית של פסקי־דין הדנים בזכות להישכח, בפועל מדינות מסוימות (דוגמת קנדה ואוסטרליה) מכירות בכוחו של בית־המשפט המקומי לתת צווים המורים למנועי החיפוש (גוגל בדרך־כלל) למחוק את הקישור בכל העולם, אולם במדינות אחרות סמכות זו אינה מוכרת (למשל, בארצות־הברית[291]). לפיכך נראה שהשאלה אם יש להכיר בסמכות בין־לאומית של בתי־המשפט המקומיים להורות על מחיקת הקישור מחוץ למדינתם אינה מקבלת עדיין תשובה חד־משמעית.[292]

יחסו של המשפט הישראלי לנושא התחולה הטריטוריאלית, כמו לכל הנושא של הזכות להישכח, נותר בערפל. אם השאלה תגיע להכרעה שיפוטית, סביר להניח שבית־המשפט הישראלי יאמץ עמדה דומה לזו הקיימת באירופה, לאמור, שאין סמכות לצוות על מחיקה מחוץ לגבולות הארץ. עם זאת, מאחר שמדובר בנושא שנמצא בשלבי התפתחות ראשונים, קשה לשלול בשלב זה פתרונות אחרים.

סיכום

המאמר ניסה להראות כי אומנם פגיעה בפרטיות בהוצאה לפועל (או בפשיטת־רגל) היא בלתי־נמנעת אם ברצוננו להשיג גבייה יעילה, בעיקר אם החייב אינו משתף פעולה, אולם מול השאיפה ליעילות והצורך בקיום חובות יש להתחשב גם בחייבים ובזכויותיהם, ולנסות לאזן בין השיקולים המנוגדים. לחוב כסף אין פירושו לאבד את הכבוד, ולכן יש להטיל הגבלות בנוגע לחשיפת מידע על־אודות החייב. בפרט, על הפגיעה בפרטיותו של החייב להיות מידתית, הגם שקשה לקבוע היכן עובר קו המידתיות. לפיכך על רשמי הוצאה לפועל ושופטי פשיטת־רגל להיות ערים למתח שבין האינטרסים והזכויות המתנגשים ולאזן ביניהם.

ברשימה זו הוצגו איזונים בשלושה ממדים שונים של הפגיעה בפרטיות בהליכי הוצאה לפועל. באשר להגנה על מידע, המאמר מציע להבחין בין גישה למידע על נכסים לבין גישה למידע על אורח חיים. נוסף על כך, ובהתחשב בעובדה שחוק ההוצאה לפועל קובע את הצורך בהגנה על פרטיותו של החייב, על רשמי הוצאה לפועל להפעיל שיקול־דעת כדי לקבוע באילו מקרים ראוי לדרוש מן החייב מידע, ובמיוחד מתי ראוי להעביר מידע זה לנושים.

במימד השני, שהוא חשיפת החייב ברבים, המאמר מציע לשים לב לאינטרס הציבורי, אך מתוך הבנה שכעיקרון זכותו של אדם שצדדים שלישיים לא יֵדעו כי הוא חייב. קיימים מנגנונים רשמיים לפרסום שמות של חייבים משתמטים, אבל אין זה אומר שכל אדם רשאי להשפיל את החייב משום שהוא חייב כסף. באשר לפרסום ברבים יש לוודא שמאחורי חופש הביטוי וחופש המידע לא מסתתרות רכילות מרושעת או כוונות נקמה. כשם שיש נכסים שאי־אפשר לעקל משום שהחייב זכאי למינימום של קיום בכבוד, כך יש נתונים שאי־אפשר לדעת או לפרסם שכן כל אדם, גם אם הוא חייב כסף, זכאי למינימום של פרטיות.

באשר לזכות להישכח, שהיא המימד השלישי, המאמר מציג את מורכבותן של הבעיות ואת הצורך שהמשפט הישראלי ישתלב במגמה הניכרת במדינות רבות, בעיקר באירופה, לתת צורה משפטית ברורה יותר לזכות להישכח. לדעת המחבר, יש להתקדם ולאמץ את הרעיון של הזכות להישכח, משום שהנצחת המידע על חייבים ברשת עלולה לפגוע ברהביליטציה שלהם.

ההתפתחות הטכנולוגית בתחום המידע באופן כללי, ובפרט השימוש במרשתת כדי להעביר, לקבל ולדלות מידע, מחייבים חשיבה מחדש על הנושא כולו. לא מן הנמנע שבשנים הבאות יצטרכו פושטי־רגל רבים לא רק לטרוח לקבל הפטר, אלא גם לדאוג לשיקום רחב אשר יכלול את השכחת ההליכים ומחיקת המידע על החובות וההליכים המשפטיים הקודמים גם מגוגל. משימה זו עשויה להיות מסובכת לא פחות מהגעה לשיקום כלכלי, ואין לשכוח שלא פעם שכיחה ושיקום כלכלי קשורים זה לזה באופן הדוק.

המאמר ניסה לצייר תמונה רחבה של נושא מורכב ועתיר מחלוקות, אבל אין הוא מתיימר לתת תשובה כוללת לבעיה. מחקר עתידי שינסה להתמודד עם השאלות הרבות המתעוררות בנושא זה ראוי שיתבסס על איסוף וניתוח המקרים הרבים שבהם חלה פגיעה בפרטיותם של חייבים בישראל ובחו"ל, בדיקת השימוש בפרסום חייבים כאמצעי אכיפה ברחבי העולם, עיון בבקשות למחיקה שהוגשו ובהחלטות של בתי־המשפט במדינות שונות, ובחינת המגמות ששררו בעולם בעבר ואלה השוררות כיום לגבי אכיפה, פרטיות והזכות להישכח. בעת כתיבת מאמר זה לא עלה בידי הכותב להשיג את כל הנתונים האלה, אולם הוא מתכוון לחפש אותם בגוגל.

*       פרופסור מן המניין במכללה האקדמית צפת ובמרכז האקדמי למשפט ולעסקים. גרסאות קודמות של רשימה זו הוצגו לפני משתתפי הכנס על ביוש שהתקיים במרכז הבינתחומי בהרצליה ביולי 2017, ובהמשך בסמינר המחלקתי בבית־הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת. התגובות בשני המפגשים האלה שימשו בסיס להכנת הגרסה הנוכחית. פרופ' תמר גדרון וד"ר בועז שנור האירו למחבר כמה היבטים של דיני לשון הרע. הערותיהם של השופטים האנונימיים תרמו לשיפור הרשימה. חברי המערכת שמו לב לשגיאות, לסתירות ולאי־דיוקים, שתוקנו בעקבות הערותיהם. על־כן חובה נעימה היא להודות לכולם. תודה מיוחדת לד"ר מעיין פרל – עורכת מאזני משפט – על עזרתה. יחד עם התודות המחבר מוסיף את ההערה המקובלת באשר לאחריותו הבלעדית לטעויות.

[1]       ראו להלן ה"ש 232.

[2]       מאמר זה מתייחס ככלל לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז־1967, אך רוב התובנות רלוונטיות גם להליכי פשיטת־רגל וחדלות פירעון. בכל מקרה, בחלק מהסוגיות המחבר מתייחס גם לפתרון על־פי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח־2018.

[3]       ראו, למשל, The Spanish Organic Act 1/1982 of 5 May 1982; חוק 19.628 (צ'ילה); חוק 16099 (אורוגוואי); ס' 9 לקודקס האזרחי הצרפתי; ס' 24 לחוקה בקוסטה־ריקה; ס' 18 לחוקה בספרד; ס' 2(6) לחוקה בשוודיה; ס' 14 לחוקה בדרום־אפריקה; ס' 19 לחוקה בארגנטינה. הזכות לפרטיות מוכרת גם באמנות בין־לאומיות לזכויות אדם. ראו, למשל, ס' 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם וס' 12 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. כן ראו Ronald J. Krotoszynski, Jr., Privacy Revisited: A Global Perspective on the Right to Be Left Alone 145 (2016).

[4]       ראו ס' 1 לחוק הגנת הפרטיות, האוסר פגיעה בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו.

[5]       ראו ס' 7 לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו גם בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד סא(1) 581 (2006). כן ראו עומר טנא "הזכות לפרטיות בעקבות חוק יסוד כבוד האדם: מהפך מושגי, חוקתי ורגולטורי" קרית משפט ח 39, 49 (2009); רות פלאטו־שנער "הזכות לפרטיות פיננסית: עולם הולך ונעלם" משפט, חברה ותרבות ב 199, 203, 205 (2019).

[6]       מפורסמת האמירה כי “Privacy, like an elephant, is more readily recognized than described”. ראו תמר גדרון "פרסום מידע פרטי: בחינה יישומית של הזכות לפרטיות במבט השוואתי" עלי משפט ח 133, 141 (2010). אם בבעלי־חיים עסקינן, יש המשווים פרטיות לזיקית, עקב השינויים החלים בה בהתאם לסביבה. ראו Lillian R. BeVier, Information About Individuals in the Hands of Government: Some Reflections on Mechanisms for Privacy Protection, 4 Wm. & Mary Bill Rts. J. 455, 458 (1995); Thomas D.C. Bennett, Triangulating Intrusion in Privacy Law, 39 Oxford J. Legal Stud. 751, 763 (2019). ראו גם מיכאל בירנהק מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 37 (התשע"א) (להלן: בירנהק מרחב פרטי); מיכאל בירנהק "חשיפה מקוונת וחשיפה משפטית: על הפרטיות ופומביות של פסקי דין ברשת" משפטים מח 31, 48 (2018) (להלן: בירנהק "חשיפה מקוונת"); ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 541 ואילך (2016).

[7]       נושא הפרטיות זכה בעדנה בעקבות מאמר שנכתב בשלהי המאה התשע־עשרה על־ידי וורן וברנדייס: Samuel D. Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 Harv. L. Rev. 193 (1890). מאז הוא זכה בתשומת־לב אקדמית רבה. ראו, למשל, Susan E. Gallagher, Privacy and Conformity: Rethinking “The Right Most Valued by Civilized Men”, 33 Touro L. Rev. 159 (2017); Privacy, Stanford Encyclopedia of Philosophy (2018), https://plato.stanford.edu/entries/privacy/; Daniel J. Solove, A Taxonomy of Privacy, 154 U. Pa. L. Rev. 477 (2006); Daniel J. Solove, Conceptualizing Privacy, 90 Cal. L. Rev. 1087 (2002); Daniel J. Solove, Understanding Privacy 15 ff. (2008); Manuel Toscano, Sobre el concepto de privacidad: la relación entre privacidad e intimidad, 57 Isegoria 533 (2017); Fernando M. Toller, La tutela judicial preventiva del derecho a la intimidad. Una aproximación comparatista, 12 Teoría y Realidad Constitucional 181 (2004); George J. Stigler, An Introduction to Privacy in Economics and Politics, 9 J. Legal Stud. 623 (1980); Juan Morales Godo, El derecho a la intimidad y la publicidad del registro en el estado democrático, 4 Iuris Tantum 59 (2007); Francisco Javier Matía Portilla, Le droit à la protection de l’intimité, 2003 Annuaire International de Justice Constitutionnelle 394; Thiel Thorsten, Anonymität und der digitale Strukturwandel der Öffentlichkeit, 10 Zeitschrift fur Menschenrechte 9 (2016); Bert-Jaap Koops et al., A Typology of Privacy, 38 U. PA. J. Int’l L. 483 (2017); Vittorio Colomba & Gianfrancesco Zanetti, Aspetti problematici della nozione di privacy da un punto di vista filosofico-giuridico, 2017 Teoria e Critica della Regolazione Sociale 27; Alessandro Hirata, O Facebook e o direito à privacidade, 51 Revista de Informaçao Legislativa 17 (2014); Francesca Iaquinta & Alessandra Ingrao, La privacy e i dati sensibili del lavoratore legati all’utilizzo di social networks. Quando prevenire è meglio che curare, 4(24) Diritto delle Relazioni Industriali 1 (2014); José Martínez de Pisón, El derecho a la intimidad: de la configuración inicial a los últimos desarrollos en la jurisprudencia constitucional; 32 Anuario de Filosofía del Derecho 409 (2016); Thomas B. Kearns, Technology and the Right to Privacy: The Convergence of Surveillance and Information Privacy Concerns, 7 Wm. & Mary Bill Rts. J. 975 (1999); Lauren Henry Scholz, Privacy Remedies, 94 Ind. L.J. 653 (2019); Lorenzo Zucca, Constitutional Dilemmas: Conflicts of Fundamental Legal Rights in Europe and the USA 99 (2007); Manuel José Cepeda Espinosa, Privacy, in The Oxford Handbook of Comparative Constitutional Law 966 (Michael Rosenfeld & András Sajó eds., 2012).

[8]       ראו Andrei Marmor, What Is the Right to Privacy?, 43 Phil. & Pub. Aff. 3 (2015).

[9]       ראו ע"א 1211/96 מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ, פ"ד נב(1) 481, 500 (1998).

[10]      ראו דוד בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות 436 (מהדורה שביעית, 2020). ראו גם אהרן ברק מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 169 (2010); ע"פ 1668/98 היועץ המשפטי לממשלה נ' נשיא בית־המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד נו(1) 625 (1998); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006).

[11]      ראו W.A. Parent, Privacy, Morality, and the Law, 12 Phil. & Pub. Aff. 269, 280 (1983).

[12]      Warren & Brandeis, לעיל ה"ש 7. אולם ראו Ruth Gavison, Privacy and the Limits of Law, 89 Yale L.J. 421, 437 (1980). גביזון טוענת כי הפרשנות שניתנה לדבריהם של וורן וברנדייס כאילו הם טוענים לזהוּת בין הפרטיות לבין הזכות של אדם שיעזבו אותו לנפשו היא פרשנות לא־נכונה.

[13]      ראו Charles Fried, Privacy, 77 Yale L.J. 475, 482 (1968).

[14]      ראו Marijn Sax, Privacy from an Ethical Perspective, in The Handbook of Privacy Studies: An Interdisciplinary Introduction 143, 145 (Bart van der Sloot & Aviva de Groot eds., 2018), הטוען כי גישה זו כרוכה בטשטוש מסוים בין הגנה על הפרטיות לבין הגנה על האוטונומיה האישית.

[15]      ראו William L. Prosser, Privacy, 48 Cal. L. Rev. 383 (1960).

[16]      ראו Solove, Conceptualizing Privacy, לעיל ה"ש 7, בעמ' 1099.

[17]      לסקירת גישות שונות ראו Bennett, לעיל ה"ש 6. ראו גם מעיין פרל "פרטיות, שליטה ופיקוח בעידן של נתוני עתק: חובת הנמקה על החלטות אלגוריתמיות" משפט, חברה ותרבות ב 167 (2019).

[18]      ראו דברים כד 10: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ".

[19]      ראו Gavison, לעיל ה"ש 12, בעמ' 428 ו־433. ראו גם רות גביזון "הזכות לפרטיות ולכבוד" בלי הבדל… זכויות האדם בישראל – אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח ז"ל 61, 68 (אן סברסקי עורכת, 1988). ראו גם ביקורת על עמדתה של גביזון: Lisa Austin, Privacy and the Question of Technology, 22 Law & Phil. 119, 148 (2003). ראו גם בירנהק מרחב פרטי, לעיל ה"ש 6, בעמ' 83.

[20]      ראו ס' 5(2ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם־1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), המגדיר "מעשה פשיטת רגל", בין היתר, כמצב שבו חייב "התבודד כדי שלא יוכלו נושיו להתקשר עמו". מעשה פשיטת־רגל היה דרוש כדי לאפשר לנושה להגיש בקשה לפשיטת־רגל, אלא אם כן הוא הגיש התראת פשיטת־רגל. בכל מקרה, החוק החדש – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי – ביטל את הרשימה של מעשי פשיטת־רגל, ואמת־המידה כיום היא כלכלית בלבד, לאמור, מצב של חדלות פירעון.

[21]      פגיעה בפרטיותו של חייב יכולה להניב תועלת לא רק לנושה אחד, אלא לכמה נושים, אשר יכולים הודות לפגיעה זו להגיע לרכוש החייב.

[22]      ראו ס' 1 לחוק ההוצאה לפועל.

[23]      ראו ס' 81א1 לחוק ההוצאה לפועל.

[24]      ראו ס' 3 ו־3א לחוק ההוצאה לפועל.

[25]      ראו ס' 4 לחוק ההוצאה לפועל.

[26]      ראו ס' 1 לחוק ההוצאה לפועל, המגדיר "'חייב' – מי שפסק דין ניתן לחובתו". ראו גם ס' 5 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[27]      ראו, למשל, ת"א (שלום ת"א) 52315-12-11 הרעיון הקבוע בע"מ נ' בודקוב (פורסם בנבו, 30.5.2015). ראו גם מיכאל בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 51.

[28]      בשנים האחרונות אומנם הולכת ומתגבשת מגמה של הכרה בזכויות אדם גם של תאגידים, אך אף־על־פי־כן חוק הגנת הפרטיות אינו מגן על תאגידים. ראו בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 51. ראו גם רות פלאטו־שנער "ביוש רגולטורי: האם הביוש מתאים לשמש כלי אכיפה בתחום הבנקאי?" משפט ועסקים כג 677, 700, 705 (2020). ראו עמדה שונה במקצת אצל אהרן ברק, אשר משאיר את השאלה של החלת זכות הפרטיות על תאגיד פתוחה. ראו אהרן ברק "התאגיד וחוק־יסוד: כבוד אדם וחירותו" מאזני משפט ח 11, 25 (2012). יש לציין כי במשפט האירופי המצב המשפטי אינו ברור אומנם די הצורך, אך כעיקרון ניתן להגן גם על פרטיותו של תאגיד. ראו דיון על כך אצל Valentin M. Pfisterer, The Right to Privacy—A Fundamental Right in Search of Its Identity: Uncovering the CJEU’s Flawed Concept of the Right to Privacy, 20 German L.J. 722, 729 (2019).

[29]      ראו ס' 10 לחוק־יסוד: כבוד אדם וחירותו (שמירת דינים).

[30]      ראו פבלו לרנר "האכיפה העקיפה בהוצאה לפועל (על הרפורמה בחוק ועל שינויים רצויים)" מחקרי משפט כו 943 (2010); Pablo Lerner, The Chief Enforcement Officer and Insolvency in Israeli Law, 7 Theoretical Inquiries L. 565 (2006).

[31]      ראו ס' 21 לחוק ההוצאה לפועל.

[32]      ראו ס' 34 ואילך לחוק ההוצאה לפועל.

[33]      ראו ס' 66 לחוק ההוצאה לפועל.

[34]      לדיון בנושא ראו פבלו לרנר "לא משלמים, לא נוהגים: ההגבלה על רישיון נהיגה בהליכי הוצאה לפועל" דין ודברים טו 15 (2021).

[35]      ראו ס' 130 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[36]      ראו רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001); בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פ"ד סד(2) 479 (2010). ראו גם מדינה, לעיל ה"ש 6, בעמ' 469 ואילך.

[37]      ראו ברק, לעיל ה"ש 10, בעמ' 419 ואילך. ראו גם תהוצל"פ (רמ') 34-00009-13-8 פלוני נ' פלוני (27.10.2016).

[38]      ראו מדינה, לעיל ה"ש 6, בעמ' 222 ואילך; בירנהק מרחב פרטי, לעיל ה"ש 6, בעמ' 250 ואילך.

[39]      ראו ברק, לעיל ה"ש 10, בעמ' 459.

[40]      ראו ליאור שפירא "מטוטלת חקיקתית בהוצאה לפועל" עורך הדין 34, 136 (2017); דוד בר אופיר "בג"ץ פר"ח ומה שאחריו" מנחם אֵלון כבוד האדם וחירותו בדרכי הוצאה לפועל 345 (מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת, 1999).

[41]      Alison L. Young & Gráinne de Búrca, Proportionality, General Principles of Law 133, 142 (Stefan Vogenauer & Stephen Weatherill eds., 2017).

[42]      לעמדה זו ראו Daniela Caruso, Fairness at a Time of Perplexity: The Civil Law Principle of Fairness in the Court of Justice of the European Union, General Principles of Law 329, 334 (Stefan Vogenauer & Stephen Weatherill eds., 2017). ראו גם עניין מנאע, לעיל ה"ש 36; רע"א 9823/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 27.12.2004).

[43]      ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 43), התשע"ד־2014, ה"ח הממשלה 542 (להלן: הצעת תיקון מס' 43), שם נאמר כי מערכת ההוצאה לפועל נועדה, בראש ובראשונה, להגן על זכותו של הזוכה לקניין, שהיא זכות חוקתית המעוגנת בס' 3 לחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו גם עניין גמזו, לעיל ה"ש 36, בעמ' 375 ואילך; בר אופיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 435; תהוצל"פ (עפ') 09-02684-99-7; תהוצל"פ (י-ם) 0317808050 (17.5.2011).

[44]      השוו Cepeda Espinosa, לעיל ה"ש 7, בעמ' 978.

[45]      ראו ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994); עניין מנאע, לעיל ה"ש 36.

[46]      ראו ס' 6(ד) לחוק ההוצאה לפועל; תק' 10(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם־1979. ראו גם עניין מנאע, לעיל ה"ש 36, שבו נדונה העברת מספר תעודת־הזהות של נהג רכב שעוכב על־ידי משטרת ישראל לרשות המיסים. מספר תעודת־הזהות יופיע בדרך־כלל בפסק־הדין או בשטר המשמשים בסיס לפתיחת התיק.

[47]      ראו ס' 6(ד) לחוק ההוצאה לפועל ותק' 6(ב) לתקנות ההוצאה לפועל.

[48]      כך גם לגבי מספרה של החברה שבה החייב עובד. ראו תהוצל"פ (חי') 02-39325-13-8 (2015).

[49]      המצאת אזהרה כדין היא דרישה מהותית לנקיטת הליכים נגד החייב. ראו, למשל, ת"א (שלום ת"א) 199207/02 יאיר. ש. שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.9.2005); בר"ע (מחוזי ת"א) 1895/08 שמואלביץ נ' טרמוסינטקס הנהלה בע"מ (פורסם בנבו, 20.7.2009).

[50]      ראו ס' 7ב(א1) לחוק ההוצאה לפועל; בר אופיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 433.

[51]      ראו תק' 6(ב)(2) לתקנות ההוצאה לפועל.

[52]      ראו ס' 21 לחוק ההוצאה לפועל. ברור שבעיקול צד ג (משכורת, חשבון בנק וכדומה) אין צורך בכניסה לדירת החייב.

[53]      עיקול מיטלטלין מעורר שאלות רבות של פגיעה בפרטיות, לרבות של אלה אשר גרים עם החייב מבלי שיהיה להם שום קשר לתיק ההוצאה לפועל. ייתכן גם שעצם העיקול מביא לידי כך שאלה אשר גרים יחד עם החייב יֵדעו כי הוא חייב כסף – מידע שאולי לא היה מגיע לידיעתם אלמלא ביצוע העיקול. הווי אומר, כניסה לביתו של החייב אינה רק פגיעה בפרטיותו, אלא יכולה להביא גם לידי ביושו. בעניין ביוש ראו להלן בפרק ג.

[54]      ראו ס' 7ב(א1א)(1) לחוק ההוצאה לפועל.

[55]      ראו תק' 15(ג) לתקנות ההוצאה לפועל. זאת, ללא קשר לסמכותם של רשם ההוצאה לפועל או מנהל מערכת ההוצאה לפועל לבקש מן הגורמים המוסמכים את מספר הטלפון של החייב. ראו גם ס' 7ב לחוק ההוצאה לפועל ותק' 23ג1(א) לתקנות ההוצאה לפועל.

[56]      אם כי שיחת טלפון אינה יכולה להחליף המצאת אזהרה, ובהעדר אזהרה לא יהיה ההליך תקין. ראו בר אופיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 434.

[57]      ראו ס' 66ה(3)(ב)(4) לחוק ההוצאה לפועל.

[58]      ראו ס' 7ב(א1א)(3) לחוק ההוצאה לפועל.

[59]      ראו ס' 69ב2 ואילך לחוק ההוצאה לפועל. ראו גם חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 63), התשע"ט־2019, ס"ח 110 (להלן: תיקון מס' 63), וראו גם להלן ליד ה"ש 113–115.

[60]      ראו ס' 69ב4(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

[61]      ראו ס' 58 לפקודת פשיטת הרגל: "משניתן על חייב צו כינוס רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי או הנאמן, להורות… שכל דבר דואר הממוען אל החייב במקום פלוני יופנה או יימסר מאת בעל רישיון כהגדרתו בחוק הדואר, התשמ"ו־1986, או עובד שלו – במשך תקופה שיקבע בהוראה אך לא תעלה על שלושה חדשים – לכונס, לנאמן או למען אחר שהורה עליו."

[62]      ראו את דבריו של השופט סולברג ברע"א 129/17 ריחני, נאמן על נכסי החייב נ' סטריקובסקי (פורסם בנבו, 7.4.2017).

[63]      ראו ס' 7(ב)(2) לחוק ההוצאה לפועל. ראו גם את התוספת השנייה לחוק, חלק א, ס' 3, לגבי המידע על כניסתו של החייב לארץ לאחר שחלפו 45 יום מהמצאת אזהרה בהמצאה מלאה. ראו גם בר אופיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 438. כן השוו בין ס' 14 לס' 66א לחוק ההוצאה לפועל: בשני המקרים יש אפשרות להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, אך במקרה הראשון (שהיה קיים כבר בחוק ההוצאה לפועל המקורי) המטרה היא למנוע סיכול של מימוש פסק־הדין בלבד, ואילו במקרה השני, שהוכנס רק בשנת 2008 (ראו חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט־2008, ס"ח 42 (להלן: תיקון מס' 29)), עיכוב היציאה מן הארץ מופיע כחלק מההגבלות הפועלות כאמצעי אכיפה.

[64]      ראו, למשל, ס' 22(א) לחוק ההוצאה לפועל, לרשימת המיטלטלין שאינם ניתנים לעיקול. ראו גם ס' 50 לחוק ההוצאה לפועל, לגבי נכסים שמצויים בידי צד ג ואינם ניתנות לעיקול. כן ראו פבלו לרנר נכסים פטורים מעיקול – הגנה על נכסי החייב בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל (2013).

[65]      ראו את דבריו של חבר הכנסת דוד בר־רב־האי בכנסת העשרים ותשע (התש"ך), המצוטטים אצל רון חריס המשפט הישראלי – השנים המעצבות: 1948–1977 91 (2014).

[66]      ראו ס' 68א לחוק ההוצאה לפועל, המתיר למנות חוקרים מטעם הרשות שיוכלו לבצע חקירות יכולת, וזאת על־מנת להקל את העומס במערכת.

[67]      בעניין חיוב מזונות אין בעיקרון חקירת יכולת, משום שתשלום מזונות מתבסס מלכתחילה על יכולתו של החייב, כפי שנקבעה בבית־המשפט לענייני משפחה או בבית־הדין הרבני שהכריעו לגבי סכום המזונות שישולם. כמו־כן, בשנת 2018 תוקן חוק ההוצאה לפועל, ורשם הוצאה לפועל רשאי לפרוס חוב עבר במזונות. ראו ס' 69ב1 ואילך לחוק ההוצאה לפועל.

[68]      ראו ס' 7א(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל וכן תק' 12ב(ב) לתקנות ההוצאה לפועל.

[69]      ראו ס' 7א לחוק ההוצאה לפועל.

[70]      ראו ס' 67(א1)(1) לחוק ההוצאה לפועל.

[71]      ראו ס' 67(א) לחוק ההוצאה לפועל.

[72]      ראו ס' 69ב4 לחוק ההוצאה לפועל.

[73]      ראו דוד בר־אופיר ומאיר גלבוע "חקירת יכולת – תפקיד ראש ההוצאה לפועל בזירת ההתמודדות בין הזוכה לחייב" המשפט יא 437 (2007).

[74]      ראו רון חריס "חקירת יכולת בהוצאה לפועל: מי חוקר, איך ולצורך מה?" פרוצדורות 235 (טליה פישר ויששכר רוזן־צבי עורכים, 2014).

[75]      ראו ס' 144 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. ראו גם ס' 281 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי לגבי ההבחנה בין חקירות שבהן החייב עצמו "נחקר" לבין חקירות שהנאמן יכול לערוך באמצעות חוקר מטעמו כדי לגלות פרטים או נכסים שהחייב מסתיר.

[76]      חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 15), התשנ"ד־1994, ס"ח 284 (להלן: תיקון מס' 15).

[77]      ראו בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715 (1993). העמותה להגנה על פושטי־רגל וחייבים (פר"ח) הגישה עתירה לבג"ץ נגד שר המשפטים בטענה כי תק' 114 דאז לתקנות ההוצאה לפועל, המסדירה את ס' 70 לחוק ההוצאה לפועל (עניין המאסר), מהווה חריגה מסמכות, שכן היא מאפשרת מאסר בלי חקירת יכולת. אל העתירה נלוותה תשתית עובדתית עם תיאור מקרים של מאסרים לא־מוצדקים, מאסרים של קטינים וכדומה. בג"ץ ביטל את תק' 114. ס' 70 לחוק נשאר אומנם על כנו, אך בפועל הופעל המאסר רק במקרה של חוב מזונות. תיקון מס' 15 החזיר את פקודות המאסר, אבל בצורה מוגבלת, ובסופו של דבר, בשנת 2008, ביטל תיקון מס' 29 את השימוש בפקודות מאסר, פרט למקרה של חוב מזונות. במקום מאסר נקבעו הגבלות אחרות, כגון הגבלת החזקה, חידוש או הוצאה של רשיון נהיגה. ראו לרנר, לעיל ה"ש 34.

[78]      המחוקק הניח כאן כי חקירת יכולת היא כלי להבחנה בין חייב שאינו יכול לשלם עקב מצוקתו לבין חייב משתמט שאינו רוצה לשלם. הנחה זו אינה מדויקת תמיד, כמובן.

[79]      באופן כללי נקבעה הגבלה של שבעה ימים לכל פקודת מאסר, ונקבע גם כי במקרה של הצטברות פקודות מאסר, סך הימים שהחייב יישאר ברצף במאסר לא יעלה על שלושים יום, פרט למאסר בגין חוב מזונות, אשר לא יעלה על עשרים ואחד יום. במקרה של מזונות, כאמור, אין צורך בחקירת יכולת לפני הטלת מאסר. כיום המצב שונה קמעה ותלוי בשאלה אם פקודת המאסר היא על־פי בקשת הזוכה (בדרך־כלל האישה) או לפי בקשתו של המוסד לביטוח לאומי. ראו ס' 70 לחוק ההוצאה לפועל.

[80]      ראו ס' 7א(א)(2) לחוק ההוצאה לפועל.

[81]      ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 14) (צווי הבאה וחייבים מוגבלים באמצעים), התשנ"ד־1994, ה"ח 292, 294.

[82]      ראו ס' 7א(א)(2) לחוק ההוצאה לפועל וס' 104 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[83]      ראו ס' 104(ב)3 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. כתב הוויתור יכלול ויתור על "מידע לעניין כתובתו, נכסיו, חובותיו, גובה הכנסתו ומקורות הכנסתו – מכל גורם לרבות גוף ציבורי כמשמעותו בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א־1981, אך למעט גוף המנוי בטור א' בחלק א' לתוספת הראשונה ורשות המסים בישראל", וכן על "מידע לעניין מצבו הכלכלי ולעניין יציאותיו מישראל וכניסותיו לישראל".

[84]      ראו, לדוגמה, את פירוט המסמכים הדרושים לשם קבלת משכנתה בבנק מזרחי טפחות: www.mizrahi-tefahot.co.il/he/Bank/mortgage-category/mortgage-manual/mortgage-documents/Pages/borrower-documents.aspx. רשימה דומה ניתן למצוא באתר של בנק לאומי למשכנתאות: mortgage.blms.co.il/checklist/list-3/.

[85]      בחלק גדול מהחוזים (למשל, בין צרכן לבין גוף כלכלי או פיננסי גדול) אין למעשה חופש לקבוע את תנאי החוזה, ואין אפילו משא־ומתן אמיתי.

[86]      בהקשר זה יש לציין כי לפי חוק נתוני אשראי, התשע"ו־2016, בנק ישראל מנהל מאגר של נתונים פיננסיים הכולל מידע רב בעניין חשבונות בנקים, הלוואות, תיקי הוצאה לפועל, פשיטות־רגל וכדומה. המידע על המצב הפיננסי יועבר ללשכות אשראי מוסמכות, אשר ימסרו את המידע לנותן האשראי לצורך החלטתו אם לתת אשראי לפלוני אם לאו. המידע השמור במאגר בנק ישראל לא יועבר לצד שלישי ללא הסכמת הלקוח, ובמובן זה אדם יכול לשמור על פרטיותו. יתר על כן, כל אדם רשאי לבקש מבנק ישראל שנתוני האשראי לגביו לא ייכללו במאגר. במקרה זה ייתכן שאותו אדם יהיה מנוּע מלקבל אשראי או יצטרך לשלם מחיר גבוה יותר, משום שנותן האשראי יחשוש מהתנהגות פיננסית בעייתית שלו. ראו ס' 22, 27 ו־30 לחוק נתוני אשראי. ראו גם באתר נתוני אשראי של בנק ישראל: www.creditdata.org.il/. על ההשוואה בין חוק נתוני אשראי לבין החקיקה שקדמה לו ראו גם פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 5, בעמ' 223.

[87]      ראו את דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז־2006, ה"ח 16, 94, שם הוסבר כי הפגיעה בפרטיות מיועדת לייעל את הליכי ההוצאה לפועל.

[88]      למעשה, המאסר האזרחי בוטל באופן סופי רק בחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 43), התשע"ד־2014, ס"ח 546, שהכניס לחוק ההוצאה לפועל את המרשם לחייבים משתמטים, שאליו נתייחס בהמשך.

[89]      ראו ס' 7ב(א) לחוק ההוצאה לפועל, אשר בעקבות תיקון מס' 29 קובע כי "רשם ההוצאה לפועל רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, על יסוד כתב ויתור על סודיות, לצוות על כל גורם כאמור בסעיף 7א(א)(2) שברשותו מצוי מידע על החייב כאמור באותו סעיף, למסור לידיו את המידע".

[90]      דבר שנותן זמן מסוים לחייב לשלם או להגיע להסדר בטרם "נפרצה" פרטיותו.

[91]      ראו ס' 7ב(א4) לחוק ההוצאה לפועל.

[92]      המידע שניתן לקבל הוא מקורות הכנסה וגובהה ממעסיק, מספר חשבון בנק ומצב תעסוקתי. ראו את התוספת השנייה לחוק ההוצאה לפועל. אולם מידע לגבי גובה הכנסתו של החייב לא יימסר לזוכה. ראו תק' 23ד(ד) לתקנות ההוצאה לפועל.

[93]      ראו את התוספת שנייה לחוק ההוצאה לפועל, חלק א, טור א, וכן ס' 104 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[94]      ראו גם ס' 23ג לחוק הגנת הפרטיות.

[95]      יש להביא עם זאת בחשבון שחייב לא־הגון יכול לנקוט צעדים כדי להבריח רכוש, ובכלל זה לרושמו על שם מישהו אחר.

[96]      ראו גם בר אופיר, לעיל ה"ש 10, בעמ' 435. דרך אגב, גם בפשיטת־רגל יש לממונה ולנאמן גישה למידע ממערכת הבנק בדרך רחבה ביותר. ראו ס' 50 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[97]      ראו ס' 7א(א)2 לחוק ההוצאה לפועל.

[98]      השוו להוראות חוק ההוצאה לפועל המאפשרות לזוכים לקבל מידע בנוגע לתיק מזונות של החייב, כדי לדעת אם יש תועלת בניהול הליכים נגדו. גם כאן קבע המחוקק כי יש להתחשב בפרטיותם של החייב ובני משפחתו בטרם מאפשרים מסירת מידע לזוכים אחרים. ראו ס' 7ב3 ו־7ב4 לחוק ההוצאה לפועל.

[99]      ראו את התוספת השנייה, חלק א, לחוק ההוצאה לפועל (פרטים 14 ו־15).

[100]     ראו ס' 7ב(א3) לחוק ההוצאה לפועל. ראו גם ע"ר (שלום עכו) 38689-04-15 איגמה ניהול ומסחר בע"מ נ' בכר (פורסם בנבו, 3.6.2015).

[101]     ראו ס' 7ב(ד) לחוק ההוצאה לפועל.

[102]     ראו ס' 104(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי וכן את התוספת הראשונה לחוק.

[103]     ראו ס' 104(ב)(2), 144 ו־281 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[104]     ראו ס' 104(ג) ו־107(ב) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[105]     ראו ס' 137(ה) ו־137(ו) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[106]     ראו ס' 2 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי בילוש או התחקות העלולים להטריד מהווים עברה.

[107]     ראו ס' 2א לחוק האזנת סתר, התשל"ט־1979.

[108]     ראו ס' 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב־1982, לגבי הטרדה באמצעות טלפון שיכולה להיות עברה על החוק. ראו גם ת"פ (שלום פ"ת) 50073-03-14 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 19.2.2015); ת"פ (שלום ת"א) 49449-01-11 מדינת ישראל נ' אלקלעי (פורסם בנבו, 13.3.2013).

[109]     אם כי במקרים מסוימים, כל עוד החייב מסרב לשלם, אם הזוכה מתייצב בנימוס פעם אחר פעם כדי לברר מתי יקבל את הכסף, הדבר יכול להיחשב התנהגות לגיטימית וסבירה בנסיבות העניין. במצב זה יכולה להתעורר השאלה אם אין כאן הטרדה של צד שלישי ואם למקום עבודתו של החייב אין זכות למנוע את הזוכה מלבוא אליו פעם אחר פעם.

[110]     ראו את דבריו של השופט סובול ברע"צ (מחוזי ת"א) 18055-05-17 נאות דברת – פיתוח ובנין בע"מ נ' נציגות הבית המשותף ברחוב סטימצקי (פורסם בנבו, 29.6.2017).

[111]     ראו בירנהק מרחב פרטי, לעיל ה"ש 6, בעמ' 95 (המבחין בין פרטיות כקניין לבין פרטיות כשליטה). ראו גם G. Alex Sinha, A Real-Property Model of Privacy, 68 DePaul L. Rev. 567 (2019). עם זאת, הגישה ה"מחפיצה" שלפיה הפרטיות, כמו נכסים אחרים, ראויה להגנה או ניתנת לוויתור אינה נקייה מביקורת. אף שהפרטיות יכולה להיחשב נכס, היא אינה "חפץ", במובן זה שאין מדובר בדבר ממשי שניתן להעברה או למשכון. זאת ועוד, ההשוואה בין קניין לבין פרטיות מוגבלת גם במובן של החזרת המצב לקדמותו (reversibility). במקרים רבים, כאשר אדם מוותר על קניינו בנכס, יש דרכים לקבלו בחזרה: הוא יכול לקבוע בחוזה תנאי לכך (למשל, במקרה של מכר חוזר) או פשוט לקנות מחדש את המוצר שמכר או מוצר זהה. אובדנה של הפרטיות, לעומת זאת, הוא נצחי למעשה: את אי־הידיעה של אנשים אחרים אי־אפשר לקבל בחזרה, ובמקרה הטוב ניתן רק להגביל את העברת המידע לגורמים אחרים.

[112]     ראו את המלצתו של שחר קטוביץ "הסדרת מצבי חדלות פירעון בשלכת ההוצאה לפועל" דין ודברים י 105 (2017), המציע כי הממונה בתיק איחוד שמתנהל בהוצאה לפועל יהיה גורם פעיל בגיבושה של הצעת הסדר בין כלל הנושים לבין החייב. יש לציין כי המאמר פורסם לפני שחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי נכנס לתוקף.

[113]     ראו תיקון מס' 63.

[114]     כך, לדוגמה, אם לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א־1961, ולפי תק' 6 לתקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג־2003, שיעור הריבית אמור להיות 7.5%, ישלם החייב לפי ריבית בשיעור של 5.6%.

[115]     ראו ס' 69ב17 לחוק ההוצאה לפועל.

[116]     ראו ס' 69ב2 ואילך לחוק ההוצאה לפועל.

[117]     ראו ס' 7א לחוק ההוצאה לפועל.

[118]     ראו, לדוגמה, את הטופס שהחייב מתבקש למלא כדי להתחיל בהליכי פשיטת־רגל: www.gov.il/BlobFolder/servicequestionnaire/bankruptcy-application/he/ManualForm.pdf.

[119]     ראו ס' 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

[120]     ראו ס' 219 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[121]     ראו ס' 7ב3–7ב4 לחוק ההוצאה לפועל.

[122]     ראו ס' 76(א3) לחוק ההוצאה לפועל: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו־(א1), נבע חוב פסוק ממזונות המגיעים לפי פסק דין למזונות, ייזקפו הכספים שהתקבלו עקב הליכים לפי חוק זה בתחילה לחשבון ההוצאות והאגרות לפי סעיף 9 שהוצאו בהליך שבעקבותיו נתקבלו הכספים, לאחר מכן לחשבון חוב המזונות, ולאחריו לחשבון החוב של הזוכה או הזוכים שנקטו בהליך…".

[123]     ראו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנוּר דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי 87 ואילך (מהדורה שנייה מורחבת, 2019). ראו גם Raymond Wacks, Privacy and Media Freedom 180 (2013).

[124]     ראו מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439, 447 (2019). ראו גם Michal Lavi, The Good, the Bad, and the Ugly Behavior, 40 Cardozo L. Rev. 2597, 2611 ff. (2019).

[125]     ראו Anita Kasabova, From Shame to Shaming: Towards an Analysis of Shame Narratives, 1 Open Cultural Studies 99 (2017), https://www.degruyter.com/document/doi/10.1515/culture-2017-0010/pdf.

[126]     ראו Martha C. Nussbaum, Hiding from Humanity: Disgust, Shame, and the Law 182 (2004).

[127]     ראו רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, פס' 37–38 לפסק־דינו של הנשיא ברק (2005).

[128]     ראו Rafael Efrat, Bankruptcy Stigma: Plausible Causes for Shifting Norms, 22 Emory Bankr. Dev. J. 481 (2006). ראו גם Smita Singh, Patricia Doyle Corner & Kathryn Pavlovich, Failed, Not Finished: A Narrative Approach to Understanding Venture Failure Stigmatization, 30 J. Bus. Venturing 150 (2015); Yvana L.B.H. Mols, Bankruptcy Stigma and Vulnerability: Questioning Autonomy and Structuring Resilience, 29 Emory Bankr. Dev. J. 289 (2012).

[129]     מכאן הדיונים לגבי התנאים שעל החוק לקבוע למתן הפטר לחייבים, ולגבי השאלה אם יש הצדקה ל"הקלה" במתן הפטר. המגמה שמקבלת ביטוי בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי היא בכל־זאת לתת אופק לחייב הגון שמשתף פעולה, ולתת לו הפטר אם הוא עומד בתנאים.

[130]     ראו Ricardo Perez-Truglia & Ugo Troiano, Shaming Tax Delinquents: Evidence from a Field Experiment in the United States, https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2558115.

[131]     ראו Paul Ali, Lucinda O’Brien & Ian Ramsay, ‘Short a Few Quid’: Bankruptcy Stigma in Contemporary Australia, 38 U. New S. Wales L.J. 1575, 1605 (2015).

[132]     ראו Michael D. Sousa, The Persistence of Bankruptcy Stigma, 26 Am. Bankr. Inst. L. Rev. 217 (2018). ראו גם Ali, O’Brien & Ramsay, לעיל ה"ש 131, בעמ' 1592.

[133]     אין זה אומר שאין מקום לדיון השוואתי, אך יש להיות ערים למגבלותיו של דיון מסוג זה ולהיזהר מהסקת מסקנות מרחיקות־לכת.

[134]     ראו את דבריו של מנהל רשות האכיפה והגבייה עו"ד תומר מוסקוביץ בריאיון אצל אלה לוי־וינריב "אנחנו לא מדינה בחובות. מרבית התיקים בהוצאה לפועל נפתחו על חוב של פחות מעשרת אלפים שקל" גלובס 26.5.2019 www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001286969.

[135]     ראו ס' 161 ו־167 ואילך לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[136]     וגם ייתקל בבעיות כאשר ירצה בעתיד לעשות עסקים או לקבל אשראי.

[137]     למשל, ביקור של מעקלים במקום העבודה מיועד לבייש, ואם ההליך לא היה תקין, יש כאן הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע. גם עיקולים על חשבונות בנק יכולים להיחשב ביוש, גם כאשר מדובר בעיקול בסכום נמוך, שכן עיקול מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו. על־כן משלוח צו עיקול לא כדין מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהוא עלול לפגוע בשמו הטוב. ראו ע"א (מחוזי חי') 18723-03-17 רג'א נ' עיריית חדרה – רשות החניה (פורסם בנבו, 11.12.2017). ראו גם ת"א (שלום ת"א) 17615-03-10 גידניאן נ' עירית תל־אביב־יפו (פורסם בנבו, 24.2.2011). במקרה זה הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובעת במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקטה עיריית תל־אביב, חרף העובדה שהוגשה בקשה לקבלת פטור מתשלום ושההליך היה תלוי ועומד, ולכן לא היה מקום לבצע כל אכיפה. בית־המשפט קבע כי העירייה לא פעלה בתום־לב, ופסק פיצוי של 35,000 ש"ח. כן ראו ע"א (מחוזי י-ם) 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים (פורסם בנבו, 24.3.2011).

[138]     ראו גם ס' 25 לחוק נתוני אשראי. כן ראו פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 5, בעמ' 202.

[139]     ראו ס' 7ב(ד) לחוק ההוצאה לפועל.

[140]     ראו תק' 37 יב(5) לתקנות ההוצאה לפועל. ראו גם ס' 68א(ז) לחוק ההוצאה לפועל, המטיל חובות סודיות על חוקרי ההוצאה לפועל.

[141]     ראו עש"ם 6843/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(2) 918 (2002). ראו גם גדרון, לעיל ה"ש 6, בעמ' 150.

[142]     ראו ס' 5ה לחוק ההוצאה לפועל. ראו גם ס' 7ב(ד) לחוק ההוצאה לפועל, אשר מסמיך בכל־זאת את הרשם להודיע לזוכה על קיום נכס שהוא לא היה מודע לו, אך מבלי לגלות את מקור המידע. ראו גם רע"צ (שלום פ"ת) 12543-04-10 עזבון כץ נ' גוטליב (פורסם בנבו, 5.10.2011).

[143]     ראו בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 40. לעמדה אחרת לגבי פומביות הדיון ראו תומר מוסקוביץ "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי־המשפט – האם ראוי לפרסם שמות בפסקי־דין" משפטים יח 431, 442 (1988).

[144]     ראו ס' 67(ג) לחוק ההוצאה לפועל.

[145]     טלו, לדוגמה, מחנך בבית־ספר אשר מתבקש לארגן טיול לחוץ־לארץ עם תלמידיו אך אינו יכול לנסוע משום שיש נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. אם הדבר יגיע לידיעת התלמידים או ההורים, הוא יתבייש. כך, על אחת כמה וכמה, במקרה של מאסר החייב. אומנם, המאסר ככלי אכיפה בהוצאה לפועל בוטל, אך כאשר מדובר באכיפת מזונות, הוא קיים עדיין ככלי בידיו של הזוכה, גם אם רק לאחר שנוסו אמצעים אחרים לגבייה. ראו ס' 14 לכללי ההוצאה לפועל (נקיטת הליכים במסלול מזונות), התש"ף־2020, ק"ת 2102.

[146]     במאמר מוסגר יצוין כי בעידן של רשתות חברתיות לשון הרע אינה עוד רק אמירה בעל־פה או כתיבה בעיתון. הפסיקה קבעה כי גם שיתוף רשומה (פוסט) בפייסבוק יכול להיות לשון הרע, משום שהוא מספק לאמירה שמהווה מקור לשון הרע תהודה גדולה עוד יותר. עם זאת, ה"לייק" המקובל אינו בגדר לשון הרע. ראו רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פס' 45–46 לפסק־דינה של השופטת ברק־ארז (פורסם בנבו, 8.1.2020).

[147]     ראו, למשל, Beatrice Britneff, Website Publishing Debtors’ Personal Info Pulls Plug After Lawsuit, iPolitics (Jan. 19, 2018), https://ipolitics.ca/2018/01/19/website-publishing-debtors-personal-info-pulls-plug-lawsuit/.

[148]     באנגליה, במאה השש־עשרה והשבע־עשרה, היו מקובלים עונשים זדוניים בעלי פן ציבורי, כגון חיתוך אוזניים של חייבים, כדי שכולם יֵדעו על מצבם. במדינות מסוימות באירופה היה מקובל ששמותיהם של פושטי־רגל נקראו מכיסא הכומר בימי ראשון. בלוצרן, שווייץ, עד אמצע המאה התשע־עשרה, נהגו להציג חייבים בשוק המקומי בימי שלישי. ראו Mischa Suter, The Boundaries of Debt: Bankruptcy Between Local Practices and Liberal Rule in Nineteenth-Century Switzerland, in The Cultural History of Money and Credit: A Global Perspective 51, 52 (Chia Yin Hsu, Thomas M. Luckett & Erika Vause eds., 2016).

[149]     ראו Unai Aberasturi Gorriño, La lista de deudores en la reforma de la Ley general tributaria. ¿Una cuestión de transparencia?, 24 Revista de los Estudios de Derecho y Ciencia Política 77 (2017).

[150]     ניתן לראות שהפרסום במרשתת על־ידי המדינה נעשה במקרים של מזונות – חיוב אשר זוכה בהעדפה מסוימת עקב הערך החברתי המיוחס לפרנסת ילדים – וכן במקרים של חוב מיסים, משום שהמדינה רואה בתשלום מיסים ערך חשוב. ראו Flavio Rubinstein & Gustavo Vettori, Closing the Brazilian Tax Gap: Public Shaming, Transparency and Mandatory Disclosure as Means of Dealing with Tax Delinquencies, Tax Evasion and Tax Planning, 18 Derivatives & Fin. Instruments 1 (2016).

[151]     ראו, למשל, בארגנטינה: http://www.lapoliticaonline.com/nota/59872/.

[152]     Keith Bradsher & Ailin Tang, China to Debtors: Pay Up or Be Shamed, N.Y. Times (Oct. 11, 2017), https://www.nytimes.com/2017/10/11/business/china-shame-deadbeats.html; He Huifeng, China to Create National Name-and-Shame System for ‘Deadbeat Borrowers’, South China Morning Post (Oct. 10, 2017), https://www.scmp.com/news/china/economy/article/2114768/china-create-national-name-and-shame-system-deadbeat-borrowers.

[153]     ראו ס' 3 לחוק־יסוד: השפיטה וס' 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד־1984. כן ראו, למשל, בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.4.2011); ע"ע (ארצי) 37105-07-18 ידיעות אינטרנט – צפירה (פורסם בנבו, 8.7.2019); בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט (פורסם בנבו, 12.11.2015) (להלן: עניין חשבים).

[154]     ראו בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 38.

[155]     השוו להחלטתו של הנשיא אורנשטיין בפש"ר (מחוזי ת"א) 3642-08-16 פישמן נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 6.9.2016).

[156]     ראו הוועדה לשיפור ולייעול הליכי האכיפה והגבייה בישראל דו"ח מסכם 20–25 (2012) www.gov.il/BlobFolder/reports/improvement_of_committee/he/%D7%93%D7%95%D7%97%20%D7%9E%D7%A1%D7%9B%D7%9D_1.pdf.

[157]     שם, בעמ' 24.

[158]     ראו הצעת תיקון מס' 43, לעיל ה"ש 43, בעמ' 546.

[159]     השוו פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 28, בעמ' 701.

[160]     ראו הצעת תיקון מס' 43, לעיל ה"ש 43.

[161]     ראו ס' 69ה לחוק ההוצאה לפועל. בינתיים בוטל המעמד של "חייב מוגבל באמצעים".

[162]     ראו ס' 106 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. ראו גם שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 118 (מהדורה שלישית, 2010).

[163]     ראו ס' 43 לפקודת פשיטת הרגל. ראו גם ס' 26 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.

[164]     https://insolvency.justice.gov.il/poshtim/Main/Tikim/wfrmListTikim.aspx.

[165]     ראו ס' 69ה(א) לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי אם "הכריז רשם ההוצאה לפועל על חייב כמוגבל באמצעים, יורה על רישום פרטיו במרשם של חייבים מוגבלים באמצעים (להלן – המרשם), אשר יהיה פתוח לעיון הציבור בכל לשכת הוצאה לפועל…". לאחר חקיקתו של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי אין עוד הכרזות חדשות על חייבים מוגבלים באמצעים, וחייבים אשר אינם יכולים לפרוע את החובות לפי לוח־הזמנים שנקבע בחוק ההוצאה לפועל יפנו להליכי פשיטת־רגל. להרחבה בנוגע לחייב מוגבל באמצעים ראו פבלו לרנר "ההפטר לחייבים מוגבלים באמצעים: שינוי ראוי הלוקה בכשלים" קרית המשפט יא (2018).

[166]     ראו ס' 66ה(א)(3) לחוק ההוצאה לפועל.

[167]     הדבר מקבל ביטוי בס' 8 לחוק ההוצאה לפועל, שלפיו הרשם יכול להחליט על סעדים לפי חומרתם: מן הקלים אל החמורים. עקרון ההדרגתיות מקבל ביטוי גם בענייני גביית מזונות באמצעות מסלול המזונות.

[168]     ראו ס' 66ה(א)(2) לחוק ההוצאה לפועל. בהצעת תיקון מס' 43, לעיל ה"ש 43, עמד הסכום על 2,500 ש"ח.

[169]     ראו ס' 66ה(א)(3)(ב)(4) לחוק ההוצאה לפועל.

[170]     לא תמיד ניתנת לאדם זכות זו. כך, למשל, אין זכות לאדם לעיין במאגרי מידע של רשות הביטחון או אכיפת החוק. ראו פרל, לעיל ה"ש 17, בעמ' 183.

[171]     ראו ס' 13 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע את זכותו של אדם לעיין במידע על־אודותיו המוחזק במאגר מידע. ראו בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5) 1 (1996), לגבי זכותו של אדם לקבל מידע על־אודות פרטיו במרשם הפלילי. במדינות אחדות הזכות לעיון במאגרים מקבלת מעמד חוקתי. ראו, למשל, ס' 15 לחוקת קולומביה, ס' 92 לחוקת אקוודור וכן ס' 43 לחוקת ארגנטינה.

[172]     הביטוי נפוץ במיוחד במשפטן של מדינות אמריקה הלטינית. ראו, למשל, Raúl Chanamé Orbe, Habeas Data y el Derecho Fundamental a la Intimidad de la Persona (thesis, Lima, 2003), http://cybertesis.unmsm.edu.pe/bitstream/handle/20.500.12672/1202/Chaname_or.pdf?sequence=1&isAllowed=y. ראו גם Víctor Bazán, El hábeas data, su autonomía respecto del amparo y la tutela del derecho fundamental de autodeterminación informativa, 18 Anuario de Derecho Constitucional Latinoamericano 37 (2012).

[173]     ראו תק' 23ט לתקנות ההוצאה לפועל וס' 23ב לחוק הגנת הפרטיות. ראו גם פרל, לעיל ה"ש 17, בעמ' 180.

[174]     ראו ס' 66ה(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

[175]     ראו ס' 66ז(ג)1 לחוק ההוצאה לפועל.

[176]     ראו ס' 66ז(ב) לחוק ההוצאה לפועל.

[177]     ראו ס' 69ב2 ואילך לחוק ההוצאה לפועל.

[178]     ראו לרנר, לעיל ה"ש 34.

[179]     כמתואר בס' 66ז לחוק ההוצאה לפועל.

[180]     ראו ס' 66ו(ב) לחוק ההוצאה לפועל. ראו גם מידע בכתובת www.gov.il/he/departments/general/about_must_evaders.

[181]     הסיבות לחבות רבות, ואין לייחס לכל חייב תרמית או הונאה.

[182]     ראו דו"ח שנתי על פעילות רשות האכיפה והגבייה לשנת 2018 25 (2019) www.gov.il/he/departments/publications/reports/eca-activity-report-2018.

[183]     ראו דו"ח שנתי על פעילות רשות האכיפה והגבייה לשנת 2020 27 (2021) www.gov.il/blobFolder/reports/eca-annual-report-2020/he/eca-annual-report-2020.pdf.

[184]     הנתון מתייחס לחודשים מרץ–דצמבר 2020. ראו שם, בעמ' 184. תודה ליולנדה גולן, מנהלת אגף מחקר ברשות האכיפה והגבייה, אשר הפנתה את תשומת־ליבו של הכותב לנתון זה.

[185]     ראו שם, בעמ' 57. ראו גם מתן ברניר "עשור לרשות האכיפה והגבייה: מספר החייבים בישראל ירד בחצי מיליון" גלובס 2.7.2019 www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001291846.

[186]     כאשר פלוני נכנס למאגר, הוא עשוי לראות שאלמוני הוא חייב משתמט ולאחר־מכן להעביר את המידע לאדם אחר.

[187]     ראו ס' 14 לחוק איסור לשון הרע. ראו גם ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין־אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014); בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 65.

[188]     תודות לפרופ' תמר גדרון, אשר הפנתה את תשומת־ליבו של הכותב לנקודה זו. ראו, למשל, ס' 2(1) לחוק האנגלי Defamation Act 2013, שקובע: “It is a defence to an action for defamation for the defendant to show that the imputation conveyed by the statement complained of is substantially true”. אומנם קיימת גם הגנה על אינטרס ציבורי, אך לא כהגנות מצטברות כמו אצלנו.

[189]     ראו בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 65. ראו גם זאב סגל "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת" עיוני משפט ט 175, 191 (1983).

[190]     ראו פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 28, בעמ' 692, בנוגע לחוק בישראל המבטיח את זכות האזרח לקבל מידע מרשויות ציבוריות. ראו גם ס' 1 לחוק חופש המידע, התשנ"ח־1998. עם זאת, החוק אינו מאשר מסירת מידע כאשר יש פגיעה בחוק הגנת הפרטיות. ראו ס' 9(א)(3) לחוק חופש המידע.

[191]     עבודה עיתונאית אמורה לספק מידע לציבור על עניינים שונים, וחובות כספיים של אנשים, כמו כל הליך משפטי, מעוררים עניין. גם כתבה שמטרתה אינה אלא להביא לידיעת הציבור מצב עובדתי מסוים יכולה לגרום בושה. עם זאת, יש מקרים רבים של עיתונאים הכותבים כתבות בעיתון או יומן־רשת (בלוג) מתוך כוונה לבייש את מושא כתיבתם, ולא רק לספק עליו מידע.

[192]     ראו עת"ם 6013/04 מדינת ישראל, משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד ס(4) 60 (2006). ראו גם פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 28, בעמ' 701 ואילך.

[193]     ראו לביא, לעיל ה"ש 124, בעמ' 451 ואילך.

[194]     במובן זה הביוש מתחבר עם הרעיון של חרם, אשר נהוג בקהילות מסוימות, לאו דווקא דתיות. ניתן לטעון לגבי כל חרם – למשל, חרם צרכני על מוצר מסוים או על חנות מסוימת – כי יש בו נקודת השקה עם רעיון הביוש.

[195]     ראו Judith van Erp, Reputational Sanctions in Private and Public Regulation, 1 Erasmus L. Rev. 145 (2008). ראו גם Stephen P. Garvey, Can Shaming Punishments Educate?, 65 U. Chi. L. Rev. 733, 743 ff. (1998).

[196]     ראו פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 5.

[197]     השוו לדברי השופט סולברג בעניין ת"א (שלום י-ם) 7374/02 כהן נ' אולמרט (פורסם בנבו, 16.8.2004). ראו גם נעם סולברג "על לשון הרע, 'לשון טובה' ופיצויים" פרשת השבוע 70 (פרשת תזריע־מצורע, התשס"ב) www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/70-2.htm.

[198]     ראו גנאים, קרמניצר ושנוּר, לעיל ה"ש 123, בעמ' 334 ואילך.

[199]     ראו ס' 15 לחוק איסור לשון הרע וס' 18(2) ו־18(3) לחוק הגנת הפרטיות. יש לזכור כי בעוד עיתונאי עורך בדרך־כלל תחקיר, שבמסגרתו הוא בודק את הדברים ומבקש תגובה, אדם פרטי אינו נוהג כך לרוב, ולכן במקרים אלו של פרסום פרטי יש חשיבות גדולה לתום־ליבו של המפרסם. תודה לד"ר בועז שנוּר, אשר הפנה את תשומת־ליבו של הכותב לעניין זה.

[200]     ראו Solove, A Taxonomy of Privacy, לעיל ה"ש 7, בעמ' 549. ראו גם סגל, לעיל ה"ש 189, בעמ' 191.

[201]     המצב מורכב יותר כאשר המידע נשאר ברשת וניתן לקוראו מבלי להבין את הרקע.

[202]     ראו לביא, לעיל ה"ש 124, בעמ' 453 ואילך.

[203]     ראו שם.

[204]     ראו ויקרא יט 16.

[205]     ראו משנה תורה, דעות, פרק ז, הלכה א.

[206]     ראו חפץ חיים, איסורי לשון הרע, כלל ה, סעיף ה.

[207]     ראו שם, כלל ד, סעיף יא.

[208]     משנה, בבא מציעא ד, י. ראו את דבריו של השופט טל בעניין ת"א (מחוזי י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב־אלמוני, פ"מ תשנ"ד(2) 397 (1992). על הזכות להישכח ראו להלן בפרק ד.

[209]     ראו ס' 29 ו־29א לחוק הגנת הפרטיות.

[210]     ראו https://www.eprivacidad.es/100-000-euros-multa-cobrador-del-frac-tecnicas-presion-a-deudores/.

[211]     ראו Chrystin Ondersma, A Human Rights Framework for Debt Relief, 36 U. Pa. J. Int’l L. 269 (2014).

[212]     למשל, שיחות טלפוניות חוזרות או ביקורים תכופים במקום העבודה. ראו ס' 60 ל־Trade Practices Act 1974. כן ראו Australian Competition and Consumer Commission, Debt Collection Practices in Australia (2009), https://www.accc.gov.au/system/files/Debt%20collection%20practices%20in%20Australia.pdf.

[213]     ראו Michelle Cheung, Owner of Website that Names and Shames Debtors Told to Shut Down, CBC News Toronto (May 18, 2017), http://www.cbc.ca/news/canada/toronto/dougall-grange-public-executions-small-claims-1.4119606.

[214]     אכן, החוק הישראלי אינו נותן למעשה תשובה מפורשת לשאלות רבות שהטכנולוגיה מעלה. ראו על כך דיון בעניין שאול, לעיל ה"ש 146, פס' 8 ו־76 לפסק־דינה של השופטת ברק־ארז.

[215]     ראו "כאבן שאין לה הופכין" (בבלי, עבודה זרה ח, ע"ב). ראו גם את דבריו של המשנה לנשיאה רובינשטיין בעניין חשבים, לעיל ה"ש 153, וכן את דבריה של השופטת וילנר בעניין שאול, לעיל ה"ש 146, פס' 5 לפסק־דינה. ראו גם לביא, לעיל ה"ש 124, בעמ' 465 ואילך.

[216]     ראו את האפשרות למחיקת הרישום הפלילי ולקבלת תעודת־יושר לאחר עשר שנים ממועד התיישנות העברה, פרט למקרים חריגים המפורטים בחוק. ראו ס' 16–17 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א־1981. השוו, למשל, לחוק הצרפתי 78-17 משנת 1978, אשר מאפשר לאזרח לדרוש את מחיקת המידע מהמרשמים הציבוריים. ראו גם סקירה של פסקי־דין משווייץ שנשענו על הזכות להישכח כבסיס למניעת שידור טלוויזיה או פרסום עיתונאי: Franz Werro, The Right to Inform v. the Right to Be Forgotten: A Transatlantic Clash, in Haftungsrecht im Dritten Millenium 285, 290 (Aurelia Colombi Ciacchi et al. eds., 2009).

[217]     במקרה של חייבים משתמטים ראו תק' 23ט(ב) לתקנות ההוצאה לפועל. ראו גם ס' 7ב(ז)(3) ו־66ו(ה) לחוק ההוצאה לפועל, העוסקים בסמכותו של שר המשפטים לקבוע הוראות לגבי מחיקת מידע.

[218]     ראו Emily B. Laidlaw, Regulating Speech in Cyberspace 186 (2015).

[219]     בלשון גוגל עצמה, "מערכות הדירוג של Google… ממיינות מאות מיליארדי דפי אינטרנט באינדקס החיפוש כדי למצוא את התוצאות הרלוונטיות והשימושיות ביותר בתוך שבריר שנייה, ומציגות אותן באופן שיעזור לכם למצוא את מה שאתם מחפשים. מערכות הדירוג האלו מורכבות מסדרה שלמה של אלגוריתמים… [אשר] בוחנים גורמים רבים…". ראו https://www.google.com/search/howsearchworks/how-search-works/ranking-results/ ראו גם פרל, לעיל ה"ש 17.

[220]     לא קל להבין כיצד מנועי חיפוש מפעילים את האלגוריתם, אשר משתנה באופן תדיר. ראו פרל, לעיל ה"ש 17, בעמ' 177, המציינת כי "יש חסמים משמעותיים לחשיפת ההיגיון שבבסיס הערכות אלגוריתמיות המשמשות לקבלת החלטות בקשר לפרט מושא המידע".

[221]     יש לשים לב שבחוק הישראלי ס' 25א לחוק איסור לשון הרע קובע כי "(א) פורסם באמצעי תקשורת שנפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או התקבל ערעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התקשורת את ההחלטה העדכנית בתוך זמן סביר מיום קבלת הדרישה; לענין סעיף זה, 'הורשע' – לרבות קביעה של בית המשפט שהאדם ביצע עבירה, בלא הרשעה. (ב) החלטה עדכנית תפורסם בהבלטה הראויה ובהתחשב, בין השאר, בדרך שבה פורסמה הידיעה שאותה יש לעדכן". אלא שהוראה זו אינה מבטיחה שהאלגוריתם במנוע החיפוש ישנה בהתאם את סדר הופעת האתרים המוצעים.

[222]     עד כמה שידוע לכותב, האקדמיה ללשון העברית טרם מצאה ביטוי עברי למונח זה, שמשמעותו הוצאת אדם מרשימה מסוימת. מונח זה מקבל משמעות מיוחדת בעידן המרשתת.

[223]     ראו Frida Almlöf, The Right to Be Forgotten (thesis, Uppsala, 2018).

[224]     ראו Lisa Owings, The Right to Be Forgotten, 9 Akron Intell. Prop. J. 45 (2015).

[225]     ראו ס' 17 ל־GDPR, להלן ה"ש 250.

[226]     דרך אגב, יש מקרים שבהם המידע עצמו נמחק. כך, כאשר מדובר בפרסום פוגעני במיוחד, בתי־המשפט יכולים לדרוש את מחיקתו.

[227]     ראו Charles Jordan Tabb, Law of Bankruptcy 957 (4th ed. 2016). ראו גם ס' 167 ואילך לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי; לוין וגרוניס, לעיל ה"ש 162, בעמ' 187 ואילך.

[228]     עם זאת, במערכות הבנקים ניתן לשמור מידע על פושט־רגל בעבר למשך שלוש שנים מיום שקיבל הפטר, ורק אז המידע נמחק ממערכות הבנקים. תודה למר עמי זוהר, מנהל גבייה בבנק הפועלים, על ההבהרות בעניין זה. על־פי חוק נתוני אשראי, דיווח על צו פתיחת הליכי חדלות פירעון, מתן הפטר, ביטול הפטר, הסדר וכולי מועבר גם ללשכות אשראי הנותנות שירותים של נתוני אשראי. ראו גם ס' 3 ו־14 לתקנות נתוני אשראי, התשע"ח־2017.

[229]     יש עם זאת חובות שאינם נמחקים בהפטר, כגון מזונות. ראו ס' 175(א)(3) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. בארצות־הברית גם חובות בגין הלוואות לימודים אינם בני הפטר.

[230]     לפי גואדמוז, השימוש במונח זה בהקשר של הזכות להישכח נעשה על־ידי ג'ימי ויילס, מייסד ויקיפדיה. ראו Andres Guadamuz, Developing a Right to Be Forgotten, in EU Internet Law: Regulation and Enforcement 59, 73 (Tatiana-Eleni Synodinou et al. eds., 2017). אולם נראה שעוד קודם לכן נאמר הביטוי בהקשר זה על־ידי מנהלת ויקימדיה לילה טרטיקוב. ראו Lila Tretikov, European Court Decision Punches Holes in Free Knowledge, https://blog.wikimedia.org/2014/08/06/european-court-decision-punches-holes-in-free-knowledge/. בכל מקרה, הרעיון מופיע אצל אורוול. ראו George Orwell, 1984, 36 (new ed. 1983).

[231]     ראו פרל, לעיל ה"ש 17, בעמ' 193.

[232]     או ליתר דיוק גוגל נ' הסוכנות הספרדית להגנה על נתונים. ראו Case C-131/12 Google v. Agencia Española, de Protección de Datos y Mario Costeja González (13.5.2014), https://eur-lex.europa.eu/legal-content/EN/TXT/PDF/?uri=CELEX:62012CJ0131&from=EN (להלן: עניין גוגל נ' ספרד). ראו גם Stefan Kulk & Frederik Zuiderveen Borgesius, Privacy, Freedom of Expression, and the Right to Be Forgotten in Europe, in The Cambridge Handbook of Consumer Privacy 301 (Evan Selinger, Jules Polonetsky & Omer Tene eds., 2018); Stefan Kulk & Frederik Zuiderveen Borgesius, Freedom of Expression and ‘Right to Be Forgotten’ Cases in the Netherlands After Google Spain, 1 Eur. Data Protection L. Rev. 113 (2015); Ricardo Pazos Castro, El derecho al olvido frente a los editores de hemerotecas digitales, 4 InDret (2016), http://www.indret.com/pdf/1265_es.pdf; Juan Estheiman Amaya Camposeco, The Right to Be Forgotten (dissertation, Universitat Pompeu Fabra, 2017), https://repositori.upf.edu/bitstream/handle/10230/33160/AmayaCamposecoTFG.pdf?sequence=1&isAllowed=y; Victor Seisdedos Potes, Derecho al olvido. Jaque a Google en Europa, 2 Cadernos de Dereito Actual 107 (2014); לביא, לעיל ה"ש 124, בעמ' 467.

[233]     יש הטוענים כי בפועל הוכרה הזכות בצרפת כבר בשנת 1965. ראו Antoon De Baets, A Historian’s View on the Right to Be Forgotten, 30 Int’l Rev. L. Comp. & Tech. 57 (2016).

[234]     בישראל, כאשר מתפרסמת הודעה על מכירת נכס על־ידי כונס נכסים, לא מתפרסם שמו של החייב. עם זאת, ייתכן שאנשים שהכירו את החייב יֵדעו כי מדובר בדירה שלו. במילים אחרות, אנשים שונים יכולים להשיג מידע גם דרך "רמזים" בלבד.

[235]     Directive 95/46/EC on the protection of individuals with regard to the processing of personal data and on the free movement of such data (להלן: דירקטיבה 95/46). בינתיים הוחלפה דירקטיבה זו על־ידי ה־GDPR, שאליה נתייחס בהמשך – ראו להלן ליד ה"ש 250 ואילך.

[236]     דירקטיבה 95/46, שם, ס' 12(b): “Member States shall guarantee every data subject the right to obtain from the controller:.. (b) as appropriate the rectification, erasure or blocking of data the processing of which does not comply with the provisions of this Directive, in particular because of the incomplete or inaccurate nature of the data”.

[237]     שם, ס' 14(a): “Member States shall grant the data subject the right: (a) at least in the cases referred to in Article 7 (e) and (f), to object at any time on compelling legitimate grounds relating to his particular situation to the processing of data relating to him, save where otherwise provided by national legislation. Where there is a justified objection, the processing instigated by the controller may no longer involve those data”. יובהר כי ס' 7(e) ו־7(f) מתייחסים למקרים שבהם הנתונים מעובדים (processed) ויש אינטרס ציבורי או אינטרס לגיטימי של צד שלישי. מכל מקום, ס' 7 קובע כי אפילו במקרים אלו אסור שהעיבוד יפגע בזכויות־יסוד.

[238]     ראו פס' 63 לפסק־הדין בעניין גוגל נ' ספרד, לעיל ה"ש 232.

[239]     לפי הדין האירופי, בבית־הדין לצדק של האיחוד האירופי יש פרקליט כללי (Advocate General, בהשראה מן ה־avocat général הצרפתי) אשר מכין חוות־דעת בעניין הנדון לפני שהדבר מובא להחלטת השופטים. חוות־דעת זו אינה מחייבת, ולא פעם מבטאת עמדה שונה ואפילו הפוכה מזו שתקבל ביטוי בפסק־הדין.

[240]     ראו Amaya Camposeco, לעיל ה"ש 232, בעמ' 20.

[241]     עקב חשיבות המקרה ותרומתו לתחום, שמו של הפונה ועובדות על חובותיו, אשר בסופו של יום הובילו לפסיקה זו, יופיעו בכל מנועי החיפוש. פסק־דין תקדימי זה יילמד שנים רבות בבתי־ספר למשפטים בעולם, וכל אלה המתעניינים בתחום יֵדעו על־אודות מריו קוסטחה גונזלס!

[242]     ראו פס' 99 לפסק־הדין בעניין גוגל נ' ספרד, לעיל ה"ש 232.

[243]     ראו שם, פס' 81 ו־87 לפסק־הדין. הפרסום אומנם חוקי, אולם הזכות לפרטיות גוברת. ראו גם שם, פס' 88 לפסק־הדין.

[244]     ראו Selen Uncular, The Right to Removal in the Time of Post-Google Spain: Myth or Reality Under General Data Protection Regulation?, 33 Int’l Rev. L. Comp. & Tech. 309, 318 (2019). ראו גם Krotoszynski, לעיל ה"ש 3, בעמ' 167 ואילך.

[245]     פס' 99 לפסק־הדין בעניין גוגל נ' ספרד, לעיל ה"ש 232 (ההדגשה הוספה).

[246]     ראו C 398/15 Camera di Commercio, Industria, Artigianato e Agricoltura di Lecce v. Salvatore Manni (2017), https://curia.europa.eu/jcms/upload/docs/application/pdf/2017-03/cp170027es.pdf. ראו גם Amaya Camposeco, לעיל ה"ש 232, בעמ' 236; Uncular, לעיל ה"ש 244, בעמ' 320.

[247]     Mónica Martínez López-Sáez, Los nuevos límites al derecho al olvido en el sistema jurídico de la Unión Europea, 65 Estudios de Deusto 139 (2017).

[248]     ראו Oreste Pollicino & Giovanni De Gregorio, Privacy or Transparency? A New Balancing of Interests for the ‘Right to Be Forgotten’ of Personal Data Published in Public Registers, 3 Italian L.J. 647, 659 (2017).

[249]     למען אלה שאינם בקיאים במשפט האירופי יובהר כי בעיקרון דירקטיבה נחשבת חקיקה "נמוכה" יותר מרגולציה (תקנות), משום שהיא כפופה ליישום פנימי במדינה, אשר צריכה לחוקק חוקים או תקנון לצורך זה. רגולציה, לעומת זאת, נהנית מתחולה ישירה בכל מדינות האיחוד. ראו ס' 288 לאמנת האיחוד האירופי (אמנת רומא (1957) המתוקנת לפי אמנת ליסבון (2007)). יש לציין, עם זאת, כי הבחנה זו טושטשה במידה מסוימת בשנים האחרונות, וגם דירקטיבות מיושמות באופן ישיר במדינות האיחוד.

[250]     Regulation 2016/679 on the protection of natural persons with regard to the processing of personal data and on the free movement of such data, https://eur-lex.europa.eu/legal-content/EN/ALL/?uri=celex%3A32016R0679 (לעיל ולהלן: GDPR). ראו גם בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 47.

[251]     ראו Mar Guevara Sanmateo, El Impacto del Big Data en la Protección de Datos Personales 18 (thesis, Valencia, 2018), http://repositori.uji.es/xmlui/bitstream/handle/10234/175806/TFG_2018_Guevara%20Sanmateo_Mar.pdf?sequence=1.

[252]     ראו פלאטו־שנער, לעיל ה"ש 5, בעמ' 208.

[253]     ראו גם ס' 65 לדברי המבוא לרגולציה: “A data subject should have the right to have personal data concerning him or her rectified and a ‘right to be forgotten’ where the retention of such data infringes this Regulation or Union or Member State law to which the controller is subject. In particular, a data subject should have the right to have his or her personal data erased and no longer processed where the personal data are no longer necessary in relation to the purposes for which they are collected or otherwise processed, where a data subject has withdrawn his or her consent or objects to the processing of personal data concerning him or her, or where the processing of his or her personal data does not otherwise comply with this Regulation.”.

[254]     לפי ס' 4(7) ל־GDPR, לעיל ה"ש 250, “‘controller’ means the natural or legal person, public authority, agency or other body which, alone or jointly with others, determines the purposes and means of the processing of personal data; where the purposes and means of such processing are determined by Union or Member State law, the controller or the specific criteria for its nomination may be provided for by Union or Member State law”.

[255]     “logic involved” בלשון ההוראה. ראו שם, ס' 14(2)(g) ו־15(1)(h).

[256]     ראו NT1 & NT2 v. Google [2018] EWHC 799 (QB), https://www.judiciary.uk/wp-content/uploads/2018/04/nt1-Nnt2-v-google-2018-Eewhc-799-QB.pdf.

[257]     למען אלה שאינם בקיאים במבנה של מערכת בתי־המשפט באנגליה יצוין כי בית־המשפט הגבוה לצדק באנגליה, להבדיל מישראל, אינו הערכאה העליונה, אלא ערכאת־ביניים, משמע שפסק־הדין האמור ניתן לערעור. ברם, לפי המידע שברשות הכותב בעת כתיבת מאמר זה, לא הוגש עדיין ערעור, והעניין גם לא הגיע לבית־הדין לצדק של האיחוד האירופי.

[258]     או בלשון בית־המשפט (עניין NT1 & NT2 v. Google, לעיל ה"ש 256, פס' 170 לפסק־הדין): “His business career since leaving prison made the information relevant in the past to the assessment of his honesty by members of the public. The information retains sufficient relevance today. He has not accepted his guilt, has misled the public and this Court, and shows no remorse over any of these matters. He remains in business, and the information serves the purpose of minimising the risk that he will continue to mislead, as he has in the past. Delisting would not erase the information from the record altogether, but it would make it much harder to find”.

[259]     ראו Case C-136/17 GC, AF, BH & ED v. Commission Nationale de l’Informatique et des Libertés (CNIL), ECJ, 24.9.2019, http://curia.europa.eu/juris/document/document.jsf?text=&docid=218106&pageIndex=0&doclang=EN&mode=req&dir=&occ=first&part=1&cid=955167 (להלן: עניין GC et al. v. CNIL). ראו גם Jure Globocnik, The Right to Be Forgotten Is Taking Shape: CJEU Judgments in GC and Others (C-136/17) and Google v CNIL (C-507/17), 69 GRUR Int’l 380 (2020).

[260]     מדובר בארבע בקשות המתייחסות, בין היתר, למידע על הרשעות פליליות בעבר ועל השתייכות לכת סיינטולוגיה. לפי ס' 9(1) ל־GDPR, לעיל ה"ש 250, מידע אישי רגיש שעיבודו אסור הוא “personal data revealing racial or ethnic origin, political opinions, religious or philosophical beliefs, or trade union membership, and the processing of genetic data, biometric data for the purpose of uniquely identifying a natural person, data concerning health or data concerning a natural person’s sex life or sexual orientation”.

[261]     בלשון בית־הדין (עניין GC et al. v. CNIL, לעיל ה"ש 259, פס' 78 לפסק־הדין): “…the operator is in any event required, at the latest on the occasion of the request for de-referencing, to adjust the list of results in such a way that the overall picture it gives the internet user reflects the current legal position, which means in particular that links to web pages containing information on that point must appear in first place on the list”. ראו גם Globocnik, לעיל ה"ש 259, בעמ' 384.

[262]     השוו עם ס' 25א לחוק איסור לשון הרע, המצוטט לעיל בה"ש 221. ראו גם מדינה, לעיל ה"ש 6, בעמ' 551.

[263]     ראו את הדיון לעיל ליד ה"ש 153–155 בעניין עקרון פומביות הדיון ופרסום שמות הצדדים בפסק־דין.

[264]     ראו Agencia Española de Protección de Datos, Resolution N. R/02179/2015 (2015). ראו גם Giancarlo F. Frosio, The Right to Be Forgotten: Much Ado About Nothing, 15 Colo. Tech. L.J. 307, 322 (2017). ייתכן שהפתרון הראוי בעניין דה־ליסטינג הוא שפסק־הדין יפורסם ללא שמות המבקשים, כפי שנעשה באנגליה.

[265]     ראו Beschluss des Ersten Senats (6.11.2019) 1 BvR 16/13, https://www.bundesverfassungsgericht.de/SharedDocs/Entscheidungen/DE/2019/11/rs20191106_1bvr001613.html. ראו גם Recht auf Vergessen muss neu ausgehandelt werden, Spiegel Online (Nov. 27, 2019), https://www.spiegel.de/netzwelt/web/bundesverfassungsgericht-recht-auf-vergessen-muss-neu-ausgehandelt-werden-a-1298457.html; Federico Fabbrini & Edoardo Celeste, The Right to Be Forgotten in the Digital Age: The Challenges of Data Protection Beyond Borders, 21 German L.J. 55, 59 (2020).

[266]     ראו Ruslan Nurullaev, The Right to Be Forgotten in the European Union and Russia: Comparison and Criticism (National Research University Higher School of Economics Working Paper No. 54/LAW/2015, 2015), https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2669344. ראו גם David Erdos & Krzysztof Garstka, The ‘Right to Be Forgotten’ Online Within G20 Statutory Data Protection Frameworks (University of Cambridge, Legal Studies Research Paper No. Paper 31/2019, 2019), https://poseidon01.ssrn.com/delivery.php?ID=911094067103021120098089126099012070118073090032074069006096029095003084030023095078011033103127040058058102127017085124029092056044039040015105094127025016067122098053037011093083084029106085008098092077080081080075002089028086027097092126094119126086&EXT=pdf.

[267]     ראו Dan Jerker B. Svantesson, The Google Spain Case: Part of a Harmful Trend of Jurisdictional Overreach (EUI Working Paper No. RSCAS 2015/45, 2015), https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2625908.

[268]     ראו Ashley Stenning, Gone But Not Forgotten: Recognizing the Right to Be Forgotten in the U.S. to Lessen the Impacts of Data Breaches, 18 San Diego Int’l L.J. 129, 148 (2016).

[269]     ראו סגל, לעיל ה"ש 189, בעמ' 181.

[270]     ראו Jonathan Adam Holland, Contemporary Practical Alternatives to a “Right to Be Forgotten” in the United States, 2 Lat. Am. L. rev. 23, 31 (2019); Norberto Gomes de Andrade, Oblivion: The Right to Be Different… from Oneself: Reproposing the Right to Be Forgotten, 13 Revista d’Internet, Dret i Política 122, 130 (2012). ראו גם Lavi, לעיל ה"ש 124, בעמ' 2635 ואילך.

[271]     למשל, במדינות שונות בארצות־הברית יש חקיקה המגינה בדרכים שונות על סודיות המידע הנמצא במאגרים בנוגע להפלות, לשירות בכוחות הביטחון וכולי. יש גם מדינות שבהן חובה למחוק מכל המאגרים מידע על מינו המקורי של אדם או מידע הקשור לתיק חקירה פלילי שנסגר, כגון טביעת־אצבעות. ראו Amy Gajda, Privacy, Press, and the Right to Be Forgotten, 93 Wash. L. Rev. 201, 247 (2018).

[272]     ראו Bruno Zeller et al, The Right to Be Forgotten—The EU and Asia Pacific Experience, 1 Eur. Hum. Rts. L. Rev. 23 (2019).

[273]     למשל, בעניין זכותו של אדם שלא יאספו מידע עליו ממנוע חיפוש. ראו פרל, לעיל ה"ש 17, בעמ' 181 ואילך.

[274]     משום שבאותם מקרים ממילא הוסר הקישור. ראו, לדוגמה, רע"א (מחוזי ת"א) 29227-02-15 קליוסטרו נ' סוברי (פורסם בנבו, 1.6.2015).

[275]     ראו ת"א (שלום ת"א) 49918-05-12 סביר נ' בר נוי (פורסם בנבו 23.9.2014).

[276]     עו"ד סביר הוצג כמי שהורשע בבית־הדין המשמעתי של לשכת עורכי־הדין, מה שלא היה נכון.

[277]     ראו ע"א (מחוזי ת"א) 44711-11-14 סביר נ' בר נוי, פס' 16(7) לפסק־הדין (פורסם בנבו, 22.6.2015).

[278]     ראו עניין חשבים, לעיל ה"ש 153. ראו גם בירנהק "חשיפה מקוונת", לעיל ה"ש 6, בעמ' 82 ואילך.

[279]     ראו הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח), התשע"ז־2017, פ/3867/20, main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawBill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=2012741, שהוגשה על־ידי חברת הכנסת מירב בן־ארי. הצעות חוק זהות הונחו עוד קודם לכן על־ידי חבר הכנסת עפר שלח וקבוצה של חברי כנסת הן על שולחן הכנסת התשע־עשרה (פ/2648/19) והן על שולחן הכנסת העשרים (פ/1565/20, פ/3066/20).

[280]     הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון – הזכות להישכח של קטינים), התשע"ח־2018, פ/4967/20. לפי ההצעה יוּסף לחוק הגנת הפרטיות סעיף 17יא, שיקבע כי "הרואה עצמו נפגע מפרסום מידע אישי, שהועלה בהיותו קטין, ברשת תקשורת אלקטרונית (להלן – מבקש), רשאי לפנות למפעיל מנוע החיפוש שבאמצעות מנוע החיפוש שלו או שבהפעלתו אותר המידע האמור או למפעיל אתר אינטרנט, בבקשה למחוק את המידע…".ההצעה קובעת גם מצבים שבהם לא יימחק המידע.

[281]     ראו לעיל ליד ה"ש 259. ראו גם את האתר הרשמי של המועצה בכתובת https://www.cnil.fr.

[282]     בתנאי, כמובן, שאכן מדובר בפרסום פוגעני ושלספק התוכן יש היכולת למנוע את הפרסום. ראו ת"א (שלום ת"א) 42815-12-16 דרורי נ' דסקל (פורסם בנבו, 12.4.2020). השוו ת"א (שלום ת"א) 54582-05-18 זיידלר גרנות נ' פייסבוק ישראל (6.4.2021).

[283]     ראו https://transparencyreport.google.com/eu-privacy/overview.

[284]     כדאי בכל־זאת להבהיר כי לא כל ההסרות הללו נעשות במקרים הקשורים לזכות להישכח, אלא חלקן נעשות לגבי מידע שפורסם לא מזמן אך הצדדים או בתי־המשפט מבקשים להסירו לפי צו בגין תוכן פוגעני, השמצות וכדומה.

[285]     ראו Frosio, לעיל ה"ש 264, בעמ' 327.

[286]     לדידי, הצורך בפנייה לבית־המשפט יבטיח שהחייב אכן סיים את הליכי חדלות הפירעון או נסגרו כל תיקי ההוצאה לפועל נגדו.

[287]     ראו Uncular, לעיל ה"ש 244, בעמ' 314.

[288]     “Geo-blocking is when a website can use the internet user’s location to block them from accessing their website”. ראו Jessica Friesen, The Impossible Right to Be Forgotten, 47 Rutgers Computer & Tech. L.J. 173, 191 (2021). ראו גם Dan Jerker B. Svantesson, Nostradamus Lite—Selected Speculations as to the Future of Internet Jurisdiction, 10 Masaryk U. J.L. & Tech. 47, 57 (2016); Álvaro Fomperosa Rivero, Right to Be Forgotten in the European Court of Justice Google Spain Case: The Right Balance of Privacy Rights, Procedure, and Extraterritoriality (Stanford-Vienna European Union Law Working Paper No. 19, 2017), https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2916608; Mary Samonte, Google v. CNIL: The Territorial Scope of the Right to Be Forgotten Under EU Law, 4 Eur. Papers 839 (2019), https://www.europeanpapers.eu/en/europeanforum/google-v-cnil-territorial-scope-of-right-to-be-forgotten-under-eu-law.

[289]     Case C-507/17 Google LLC v. Commission Nationale de l’Informatique et des Libertés (CNIL), ECJ, 24.9.2019, http://curia.europa.eu/juris/document/document.jsf?text=&docid=218105&pageInd%20ex=0&doclang=EN&mode=req&dir=&occ=first&part=1&cid=1103956. ראו תמצית של חוות־הדעת בכתובת https://curia.europa.eu/jcms/upload/docs/application/pdf/2019-01/cp190002en.pdf. ראו גם Owen Bowcott, ‘Right to Be Forgotten’ by Google Should Apply Only in EU, Says Court Opinion, The Guardian (Jan. 10, 2019), https://www.theguardian.com/technology/2019/jan/10/right-to-be-forgotten-by-google-should-apply-only-in-eu-says-court; Michèle Finck, Google v CNIL: Defining the Territorial Scope of European Data Protection Law, OBLB (Nov. 16, 2018), https://www.law.ox.ac.uk/business-law-blog/blog/2018/11/google-v-cnil-defining-territorial-scope-european-data-protection-law. לביקורת על ההחלטה ראו Monika Zalnieriute, Google LLC v. Commission nationale de l’informatique et des libertés (CNIL), 114 Am. J. Int’l L. 261 (2020).

[290]     על הפרקליט הכללי ראו לעיל ה"ש 239.

[291]     למעשה, גישה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הכללית במשפט האמריקאי, אשר אינו מאמץ את הגישה שאימץ בית־הדין האירופי בעניין גוגל נ' ספרד ואינו רואה את במתווכים – כלומר במנועי החיפוש – אחראים לפרסום הכרוך בעוולה. על כך ניתן למצוא בס' 230 ל־Communication Decency Act, 47 U.S.C., הקובע כך: “No provider or user of an interactive computer service shall be treated as the publisher or speaker of any information provided by another information content provider”. ראו גם לביא, לעיל ה"ש 124, בעמ' 470.

[292]     ראו Fabbrini & Celeste, לעיל ה"ש 265, בעמ' 62.