מוסף עסקים, מעריב
כסף: כסף הוא מוצר שמיועד להקל על מסחר. משום כך, יש לו כמה תכונות מיוחדות. ראשית, הוא קובע ערך, מה שאומר שהמחירים של כל שאר המוצרים נקבעים ביחס אליו. שנית: כסף משמש כדי לשלם על מוצרים.
שלישית, הכסף הוא שומר ערך: עם כסף שהרווחנו היום, אפשר לשלם גם מחר. תכונות נוספות של כסף הן שהוא מוצר שניתן לשאת אותו בקלות יחסית, שקשה לזייף אותו ושניתן לחלק אותו ליחידות קטנות.
בעבר נהגו להשתמש בסחורות שיש להן ערך בפני עצמן כדי להבטיח שלכסף יהיו את כל התכונות הנדרשות. בין היתר שימשו ככסף, זהב, מלח ובתקופה מסוימת במדינות הדרום האמריקאיות, גם עלים של טבק, מה שאומר שלפחות פעם, הכסף באמת גדל על העצים.
אבל אז הבינו שהדבר היחידי שבאמת חשוב בשביל שמשהו יהיה כסף, זה האמונה שניתן לקבל תמורתו מוצרים. לכן הכסף של היום הוא פשוט חתיכות נייר. כי לכסף נייר יש את כל התכונות הנדרשות: קל לסחוב אותו, הוא מחזיק מעמד לאורך זמן, די קשה לזייף אותו וכשנותנים אותו לקופאית, מקבלים מוצרים. לכן לכסף נייר קוראים גם כסף אמון: כי למרות שאין לו ערך בפני עצמו, אנחנו מאמינים שכשניתן אותו, נקבל מוצרים שיש להם ערך.
בנק הוא מתווך פיננסי. כך שהבנק בעצם עובד כמו מתווך נדל"ן. כמו שמתווך נדל"ן מתווך בין רוכשי דירות למוכרי דירות, הבנק מתווך בין מי שיש להם עודפי כסף ובין מי שרוצים ללוות כסף.
מי שיש להם כסף ברגע נתון, שמים אותו בעו"ש או בתוכניות חסכון. את הכסף הזה הבנק לוקח, ונותן אותו לאנשים שצריכים ללוות כסף. האנשים שלווים את הכסף מחזירים את ההלוואה לבנק ביחד עם תשלומי ריבית.
הבנק משתמש בחלק מתשלומי הריבית שהוא מקבל כדי לשלם את הריבית לאנשים שהפקידו בתוכניות חסכון. את היתר הוא שומר לעצמו. זה בעצם התשלום שהבנק מקבל תמורת התיווך הפיננסי. כמו שמתווך נדל"ן מקבל חלק מהעלות של המכירה כאשר הוא מתווך בין מוכר דירה לרוכש, הבנק מקבל חלק מהריבית עבור התיווך בין החוסכים ללווים.
כך שבעצם, הבנק אינו מלווה כסף. מי שמלווים כסף הם האנשים ששמים כסף בעו"ש ובתוכניות חסכון. ומי שלווה כסף לא לווה כסף של הבנק אלא כסף של המפקידים. הבנק רק מעביר את הכסף מהמלווים ללווים, ובזה הוא נותן שירות לשניהם. כי בלי השירות הזה, המפקידים לא היו מקבלים ריבית על תוכניות חסכון, והלווים לא היו יודעים איפה למצוא את מי שילווה להם כסף.
מתווה הגז: יש כיום ארבעה מאגרי גז גדולים יחסית במדינת ישראל. עיקר הבעלות על כל הארבעה היא בידי החברות נובל ודלק קידוחים. מתווה הגז נועד כדי לאזן בין הצורך לייצר תנאים שיבטיחו מחירים נמוכים לצרכני הגז, לבין הצורך להבטיח לנובל ודלק רווחים שייפצו אותן על מציאת הגז ועל העלויות של פיתוח המאגרים.
הסעיפים העיקריים של מתווה הגז קובעים כי דלק ונובל יצטרכו למכור את שני המאגרים הקטנים ביותר מבין הארבעה בתוך כשנה מהיום שבו המתווה יאושר. בנוסף, נקבע שדלק תמכור את כל האחזקות שלה באחד משני המאגרים הגדולים ושנובל תמכור את רוב האחזקות שלה באותו מאגר.
המטרה של הסעיפים הללו היא ליצור מצב שבו הצרכנים יוכלו לבחור בין מספר ספקים, כדי שכל אחד יבחר את הספק שמציע לו את המחיר הזול ביותר. למקרה שבו בכל זאת לא תהיה תחרות, המתווה קובע גם מחיר מקסימלי לגז.
בתמורה, החברות שמחזיקות במאגרים יקבלו זכות לייצא חלק גדול מהגז שיש במאגרים הגדולים. הן יקבלו גם הבטחה מהמדינה שלא לבצע שינויים נוספים בשוק הגז לפחות בעשר השנים הבאות, אפילו אם יתברר שהחברות מרוויחות רווחים גדולים. התקווה היא שלא יצטרכו שינויים והשוק שיווצר יהיה תחרותי ועם מחירים נמוכים. החשש הוא שהמונופול ישאר, ואז הציבור ישלם מחירים גבוהים גם על הגז וגם על החשמל שיופק מהגז.
ריבית ה- FED: ה- Fed, או בשמו המלא, ה-federal reserve board , הוא הבנק המרכזי האמריקאי. התפקיד העיקרי שלו הוא לשלוט על כמות הדולרים שיש בעולם. על ידי שליטה בכמות דולרים, ה- FED יכול או למנוע אינפלציה, או לעודד את הצמיחה באמריקה.
הכלי העיקרי שבו ה- Fed משתמש כדי לשלוט על כמות הכסף היא ריבית ה- FED או באנגלית:
ה- Fed fund rate. ריבית ה- Fed נקבעת בפגישה של חברי המועצה המייעצת, ה- FOMC, שבראשה עומדת כיום הנגידה ג'נט ילן. הפגישה נערכת בדרך כלל פעם בכשבעה שבועות, והריבית שנקבעת נשארת ללא שינוי עד הפגישה הבאה.
ברגע שריבית ה- FED נקבעת, ה- FED פועל כדי שהריבית שבה בנקים מסחריים אמריקאיים ילוו זה לזה תהיה הריבית שקבע ה- FED. כאשר ה- FED חושש מאינפלציה, הוא קובע ריבית גבוהה, כדי לגרום לבנקים לצמצם את כמות ההלוואות שהם נותנים. כאשר המשק האמריקאי נמצא במשבר, כמו שקורה מאז 2008, ה- FED קובע ריבית נמוכה כדי לעודד את הבנקים המסחריים לתת עוד ועוד הלוואות.
החלטה של ה- FED לשנות את המדיניות מסמלת שה- FED חושב שמצבו של המשק האמריקאי השתנה. לכן כאשר הריבית נמוכה, כל החלטה שלא להעלות ריבית היא סימן שהמשבר נמשך. העלאת ריבית, לעומת זאת, היא הכרזה על יציאה מתקופת המשבר.
קו העוני: ההנחה העומדת בבסיס הגדרת העוני בישראל היא שעוני הוא מושג יחסי. כלומר, ההנחה היא שאין זה מספיק שהאדם יוכל לקיים את עצמו. צריך שיהיה לו לא פחות מכפי שיש לאחרים. לכן כדי לקבוע האם האדם עני אין בודקים אם האדם משתכר מספיק בשביל לקיים את עצמו, אלא בודקים האם ההכנסות שלו אינן נופלות בהרבה מאלו של מרבית האוכלוסיה.
מי שממונה בישראל על קביעת הקו שמתחתיו אדם מוגדר כעני הוא הביטוח הלאומי. כדי לקבוע את הקו, הביטוח הלאומי בודק את ההכנסות של כל המשפחות בישראל. מכיוון שמשפחות שונות זאת מזאת בגודלן, מבצעים התאמות כדי לקבל הכנסה שמותאמת למספר הנפשות. לאחר מכן מסדרים את ההכנסות של כל המשפחות לפי הסדר, מההכנסה הקטנה ביותר ועד להכנסה הגדולה ביותר. בשלב הבא מוצאים את ההכנסה שמחצית מהמשפחות מרוויחות יותר ממנה ומחצית פחות. זאת הכנסה החציונית, ההכנסה שמייצגת את מעמד הביניים, כיוון שהיא נמצאת בחצי הדרך בין העניים ביותר והעשירים ביותר.
קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה החציונית. כך שלפי ההגדרה, משפחה ענייה בישראל היא משפחה שמרוויחה פחות ממחצית ההכנסה של משפחה שמייצגת את מעמד הביניים. נכון להיום, קו העוני למשפחה עם ארבעה נפשות הוא 7,876 שקלים, וכמעט חמישית מהמשפחות בישראל מוגדרות כעניות.
ריבית בנק ישראל: תפקידו העיקרי של בנק ישראל הוא לפקח על כמות הכסף במשק. בעזרת הפיקוח על כמות הכסף, בנק ישראל מנסה להשיג שתי מטרות. הראשונה, היא לשמור על יציבות בקצב שינוי המחירים. השנייה היא עידוד התעסוקה.
הכלי העיקרי שבו משתמש בנק ישראל כדי להשיג את שתי המטרות הוא ריבית בנק ישראל. הריבית נקבעת על ידי הוועדה המוניטרית שבראשה עומדת כיום הנגידה, קרנית פלוג. בזמנים רגילים, הריבית נקבעת בסוף כל חודש. במקרים מיוחדים, ניתן לשנות את הריבית גם במועדים אחרים.
אחרי שהריבית נקבעת, הבנקים המסחריים יכולים לקחת הלוואות מבנק ישראל בריבית שגבוהה בחצי אחוז מהריבית שנקבעה, והם יכולים להפקיד כספים בבנק ישראל בריבית שנמוכה בחצי אחוז מהריבית שנקבעה. לכן, בתקופות שבהן בנק ישראל רוצה להקטין את כמות הכסף במשק, הוא קובע ריבית גבוהה, דבר שגורם לכך שהבנקים המסחריים יפקידו כספים בבנק ישראל במקום לתת הלוואות לציבור. בתקופות שבהן בנק ישראל רוצה לעודד את התעסוקה, הוא קובע ריבית נמוכה כדי לעודד את הבנקים לתת הלוואות זולות.
בשנים האחרונות, יש מגמה של ירידה במחירים ויש האטה בצמיחה הכלכלית. לכן בנק ישראל הוריד את הריבית ל- 0.1%. בינתיים, אבל, במקום להשיג את המטרות שבנק ישראל התכוון אליהן, התוצאה העיקרית שהושגה היא עליית מחירי הדירות.
פנסיה היא סוג של חסכון, בדרך כלל פטור ממס, שמיועד לתקופה שאחרי הפרישה. כאשר עובד חוסכים לפנסיה, הוא והמעסיק שלו מפרישים בכל חודש סכום לטובת קרן הפנסיה של העובד. הסכום שהופרש מקנה לעובד את הזכות לקבל הכנסה חודשית אחרי פרישתם.
בעבר היתה נהוגה בישראל פנסיה תקציבית. בשיטת הפנסיה התקציבית, המעסיק אחראי לוודא שהעובד יקבל אחרי פרישתו הכנסה חודשית שתלויה בשכר ולא בסכום שהופקד. כלומר כל אדם שפרש והיתה לו פנסיה, זכה לקבל הכנסה חודשית ששוויה כ- 70% מהמשכורות האחרונות שלו, ללא קשר לסכום שהצטבר בחסכון שלו.
היתרון של הפנסיה התקצעיבית הוא שהיא מבטיחה שהעובד יקבל סכום שיספיק למחייתו אחרי הפרישה. החסרון שלה הוא שקרנות הפנסיה נטו לצבור הפסדים והתקשו לשלם את הסכומים שהובטחו לפורשים.
כיום נהוגה בישראל פנסיה צוברת. בשיטת הפנסיה הצוברת, אחרי שהעובד פורש בודקים מהו הסכום שהצטבר עבורו. על סמך הסכום שהצטבר קובעים מהי ההכנסה שהעובד יקבל בכל חודש.
היתרון של השיטה הזאת הוא שהיא מבטיחה שקרנות הפנסיה לא יצברו הפסדים. החסרון שלה הוא שאין ודאות לגבי הסכום שהעובד יקבל אחרי פרישתו, כיוון שהסכום שיתקבל תלוי בגורמים רבים, וביניהם הסכום שהעובד הפקיד, הריבית במשק בזמן שהעובד חסך והריבית הצפויה בתקופה שלאחר פרישתו.
מדד המחירים לצרכן הוא הכלי הרשמי למדידת שינויים ביוקר המחייה, והוא מחושב על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
כדי לחשב את המדד, עושים בכל שנה סקר שבו משתתפות כמה אלפי משפחות. בסקר בודקים אילו מוצרים ושירותים צורכת כל משפחה במשך השנה, וכמה מוציאה כל משפחה על כל מוצר ועל כל שירות. בסקר בודקים רק את המוצרים שמשפחות צורכות באופן שוטף ולכן מחירים של דירות, למשל, לא כלולים במדד.
בכל שנתיים, מחשבים על סמך התוצאות מה מכיל הסל הממוצע שמשפחה ישראלית צורכת בחודש אחד, וכמה היא מוציאה על כל אחד מהמרכיבים של הסל. כמו כן בודקים באילו סוגי חנויות הצרכנים רוכשים כל אחד מהמוצרים והשירותים.
לאחר שהסל נקבע, נשלחים בכל חודש סוקרים שבודקים את המחיר של כל אחד מהמוצרים שבסל בכמה מאות חנויות ברחבי הארץ. המחירים שנמדדו מושווים למחירים של אותם מוצרים בחודש הקודם.
התוצאות מפורסמות ב- 15 בכל חודש, ואז ניתן לדעת מה קרה למחיר של סל המוצרים הממוצע של הצרכן הישראלי בחודש שעבר ביחס לחודשים קודמים. בשנתיים האחרונות, המדד ירד בסך הכל בכאחוז וחצי, מה שמלמד שלפחות לפי הנתונים הרשמיים, שכאמור אינם כוללים את מחירי הדירות, המחירים בארץ יורדים.
חדלות פרעון: כאשר חברה אינה מסוגלת לשלם את חובותיה, החברה, או בעלי החוב, רשאים לפנות לבית המשפט. בתגובה לפניה, בית המשפט מחליט או על פירוק נכסים או על תהליך הבראה. אם בית המשפט מחליט על פירוק, ממונה לחברה מפרק שמוכר את כל הנכסים ומשתמש בתמורה כדי לשלם לבעלי החוב.
אם בית המשפט מחליט על הבראה, בית המשפט מורה בשלב הראשון על הקפאת הליכים למשך תקופה מסויימת. עד סוף תקופת הקפאת ההליכים, החברה פועלת בלי לשלם את חובותיה.
במקביל, החברה צריכה לבצע שני תהליכים. התהליך הראשון הוא הכנת תוכנית עסקית שתאפשר לה לפעול כחברה רווחית. התהליך השני הוא להגיע להסכמות עם בעלי החוב. בדרך כלל, בעלי החוב מסכימים למחיקה של חלק מהחובות בתמורה להחזר של השאר. במידה והחברה מצליחה גם להכין תוכנית עסקית וגם להגיע להסכמות עם בעלי החוב, החברה יוצאת מהקפאת ההליכים וחוזרת לפעול כחברה רגילה. במידה והיא לא מצליחה, בית המשפט מורה על פירוק החברה ומכירת נכסיה.
במקרה של רשת מגה, בית המשפט הורה על תהליך של הקפאת הליכים מכיוון שהוא מאמין שבעלי החוב יקבלו החזר גדול יותר אם הרשת תמשיך לפעול מאשר אם היא תפורק. בנוסף, יש סיכוי שאם החברה תמשיך לפעול, היא תמכר למשקיע שגם ישלם חלק מהחוב לספקים, וגם יעסיק חלק גדול מהעובדים.
מחיר בנזין: בנזין למכוניות הוא מוצר בפיקוח, כך שהמחיר המקסימלי של ליטר בנזין 95 נקבע בתחילת כל חודש על ידי משרד האנרגיה והמים. המחיר הסופי מורכב משלושה מרכיבים עיקריים. הראשון הוא מחיר הנפט בבורסות לנפט באירופה. המרכיב הזה, בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, מהווה פחות מרבע מהמחיר הסופי לצרכן.
המרכיב השני הוא ההוצאות והרווח של תחנות הדלק, שמהווים עוד כ- 10% מהמחיר. המרכיב השלישי, שמהווה כמעט 70% ממחיר הדלק, הוא מסים. כלומר אם מחיר הדלק היום הוא 5.78 ש"ח, כמעט ארבעה שקלים מתוכם זה מסים.
הטענה של משרד האוצר היא שמדיניות מסי הדלק בארץ דומה למדיניות באירופה, שכן במרבית מדינות מערב אירופה המסים על הדלק גבוהים אפילו יותר מאשר בארץ. אבל ההבדל בין אירופה לארץ הוא שבאירופה, המחיר הגבוה של הדלק נועד כדי לעודד את התושבים לסוע בתחבורה ציבורית או לפחות לרכוש מכוניות חדשות וחסכוניות, שעליהן אין כמעט מסים.
בארץ, לעומת זאת, המסים על המכוניות גבוהים כמעט כמו המסים על הדלק, והתחבורה הציבורית אינה מהווה תחליף אמיתי לרכב פרטי. לכן, מדיניות המס בארץ שונה מאשר באירופה: בארץ הכוונה היא לא לגרום לצרכנים לחסוך בדלק, אלא להכריח אותם לשלם מסים גם על מכוניות וגם על הרבה דלק.
הרשות להגבלים עסקיים: תחרות טובה גם לצרכנים וגם ליצרנים, כי כשיש תחרות כל היצרנים חייבים לייצר ביעילות, ולמכור את התוצרת שלהם במחיר שקרוב לעלות הייצור. בפועל, אבל, קורה ששווקים מסויימים אינם תחרותיים.
כדי למנוע מצבים כאלו, הוקמה ב- 1994 הרשות להגבלים עסקיים. לרשות יש מספר כלים שנועדו, ראשית, למנוע ממספר קטן של חברות להשתלט על שוק מסויים, ושנית, להגן על הצרכנים במידה וחברה או מספר קטן של חברות בכל זאת השתלטו על שוק.
הכלי הראשון שיש לרשות להגבלים עסקיים הוא הזכות למנוע מיזוגים או רכישות כאשר החברה שתווצר תוכל להשפיע על המחירים. הכלי השני הוא להעניש חברות שמסכמות ביניהן לחלק את השוק באופן שפוגע בצרכנים. בפרשת קרטל הלחם, למשל, נשלחו השנה מנהלים של מאפיות לכלא, מכיוון שהם חילקו את השוק כדי שהמאפיות לא יתחרו אחת בשנייה.
הכלי השלישי הוא הטלת מגבלות במצב שבו חברה אחת או מספר קטן של חברות שולטות בלמעלה מ- 50% מהשוק. נגד שטראוס ועלית, למשל, הוגשו תביעות מכיוון שהן השתמשו בכוחן כדי למנוע מ- Cadburry להתחרות בשוק השוקולד.
למרות הכלים שעומדים לרשותה, היכולת של הרשות לפעול, אבל, היא הרבה פעמים מוגבלת, גם בגלל שהרבה פעמים קשה לקבוע מה הפעולה הנכונה, וגם, כמו שקרה בפרשת קרטל הגז, בגלל שהפוליטיקאים יכולים לעקוף את ההחלטות של הרשות.
אגרות חוב הן מסמך המהווה התחייבות לתשלום. הן משמשות חברות או גופים ציבוריים כדי ללוות ישירות מן הציבור.
חברה שמעוניינת ללוות באמצעות אגרות חוב, מדפיסה סדרה של אגרות. על גבי כל אגרת נקובים הסכומים שהחברה מתחייבת לשלם והתאריכים שבהם היא מתחייבת לשלם אותם. מי שמעוניין, יכול לרכוש את האגרות הללו בבורסה. בתמורה, הוא יקבל את הסכומים הנקובים באגרת בתאריכים הנקובים. בדרך כלל, רוכשים אגרות חוב במחיר נמוך יותר מהסכומים הנקובים. הפער בין המחיר שבו רוכשים את אגרת החוב והסכומים הנקובים מהווה את הריבית שהרוכשים מקבלים בתמורה להלוואה שהם נתנו לחברה.
לדוגמא, נניח שחברה מנפיקה סדרה של אגרות חוב שמשלמות 110 ש"ח כל-אחת בתום שנה ממועד ההנפקה. הציבור רוכש כל אגרת בסכום של 100 ש"ח. החברה משתמשת בסכום שקיבלה למימון ההוצאות שלה. בסוף השנה, החברה משלמת 110 ש"ח לכל רוכש, כך שכל רוכש מקבל 10 שקלים מעבר למה ששילם, ריבית של 10%.
כאשר לווה אינו יכול להחזיר את החוב, בעלי האגרות עשויים שלא לקבל כל תמורה, לכן הם יכולים לדרוש מבית המשפט לאלץ את הלווה לשלם. משום כך, לווים שמתקשים לשלם מנסים להגיע להסדר עם בעלי אגרות החוב, כפי שקרה במקרים של אי.די.בי ומגה. במקרים הללו הלווים לא הצליחו להגיע להסכמות, והחברות פשטו את הרגל.
ריבית שלילית: בנק ישראל מאפשר לבנקים לקחת ממנו הלוואות או להפקיד אצלו כספים בריבית שנקבעת ביחס לריבית בנק ישראל. הבנקים יכולים לקחת הלוואה בריבית שגבוהה בחצי אחוז מריבית בנק ישראל, והם יכולים להפקיד כספים בריבית שנמוכה בחצי אחוז מריבית בנק ישראל.
כאשר בנק ישראל מעוניין להגדיל את כמות הכסף במשק, הוא מוריד את ריבית בנק ישראל. זה מעודד את הבנקים ללוות מבנק ישראל ולהלוות את הכספים לציבור. בנוסף, מכיוון שהבנקים יכולים ללוות בזול מבנק ישראל, אין להם עניין להציע ריביות אטרקטיביות ללקוחות שמפקידים כספים. הלקוחות שאינם יכולים לקבל ריבית על ההפקדות שלהם נדחפים למצב שבו הם מעדיפים או להוציא את הכספים מיד כשהרוויחו אותם או להשקיע אותם בשוק ההון, בנדל"ן או בפתיחת עסקים והרחבתם.
המצב הקיצוני ביותר של הורדת ריבית הוא קביעת ריבית שלילית. במצב כזה, לבנקים כדאי לגבות ריבית מלקוחות שמפקידים כספים בעו"ש, ולכן, ללקוחות עדיף להישאר בלי כספים בחשבון. אם בנק ישראל ינקוט בגישה הזאת הוא יקווה שהתוצאה תהיה שהציבור יוציא את כל הכספים שירוויח או שישקיע אותם, דבר שאמור לעודד את הצריכה. אבל ההיסטוריה מחו"ל מלמדת שריבית שלילית בדרך כלל לא מעודדת את העסקים במשק, ומי שמרוויח הם בעיקר יצרני הכספות.
דירקטורים: בעלי חברות בדרך כלל אינם מנהלים בעצמם את החברות שלהם. את עבודת הניהול השוטפת עושים מנהלים שכירים. בעלי החברות, אבל, צריכים לפקח על המנהלים, ולהכווין אותם. הצורך הזה גדול במיוחד בחברות ציבוריות, כלומר בחברות שמניותיהן נסחרות בבורסה. זאת מכיוון שהבעלות על חברות ציבוריות מתחלקת בין כל בעלי המניות, שרובם מחזיקים רק חלק קטן מאד מכלל הבעלות.
משום כך, למחזיקי מניות של חברות ציבוריות אין באמת את היכולת לפקח על המנהלים ומשום כך יש צורך במנגנון שישרת את האינטרסים שלהם. המנגנון שקיים בחברות ציבוריות הוא מנגנון של דירקטוריון. הדירקטוריון מכיל דירקטורים שממונים על ידי בעלי המניות בחברה.
בחברות ציבוריות, בעלי השליטה ממנים דירקטורים בהתאם להחזקות שלהם בחברה. בעל הון גדול שמחזיק, למשל, ברבע מהמניות, ממנה רבע מהדירקטורים. בחברות ציבוריות יש גם מספר דירקטורים חיצוניים שתפקידם לשמור על האינטרסים של בעלי המניות הקטנים.
הדירטוריון מתכנס פעם בתקופה, או בהתאם לצרכים. במהלך ההתכנסויות, הדירקטוריון בוחן את ביצועי המנהלים ומתווה תוכניות לתקופות הבאות. הדירקטורים בוחנים למשל החלטות רכש משמעותיות, תוכניות השקעה ותוכניות לשכירה או לפיטורים של עובדים. הדירקטורים מחליטים גם על השכר והבונוסים למנהלים, ואחת מהתלונות העיקריות על דירקטורים בחלק גדול מהחברות היא שהם לעולם לא מתנגדים להעלאות שכר, גם בגלל שהרבה פעמים הדירקטורים של חברה אחת, הם המנהלים של חברה אחרת.
