הרצאה העוסקת ביחסי בנק-לקוח ובשאלה האם על הבנק לשמש כאפוטרופוס של הלקוח
פרופ' רות פלאטו שנער
הלכה מושרשת בדיני הבנקאות שלנו היא שהבנק חב חובת אמון ללקוחותיו. חובת האמון דורשת מהבנק לפעול לפי מיטב האינטרסים של הלקוח. היא דורשת מהבנק להגן על אינטרס הלקוח ולהעדיף אותו על פני אינטרסים אחרים, כולל – לעיתים – על פני האינטרס העצמי של הבנק. בכך מציבה חובת האמון סטנדרט התנהגות גבוה במיוחד ומעניקה הגנה של ממש ללקוח.
עם זאת, חובת האמון אינה בלתי מוגבלת ואין פירושה שהבנק חייב לספֵּק את האינטרס של הלקוח לעולם ובכל מצב. חובת האמון עוסקת אמנם בהגנה על אינטרס הלקוח ובהעדפת אינטרס זה על פני האינטרס של הבנק, אך זאת בגבולות מסוימים ובכפוף למספר סייגים הבאים לתחם את תחולתה הרחבה של החובה ולאזן בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים.
בהרצאה הצעתי שלושה סייגים:
א. היקפה של החובה עשוי להיות מצומצם יותר בתחומים מסויימים.
ב. חובת האמון אינה מחייבת את הבנק לזנוח לגמרי את האינטרס שלו.
ג. חובת האמון אינה משחררת את הלקוח מלעקוב אחר חשבונותיו ולבצע את הפעולות הנדרשות בעצמו, והוא אינו יכול לצפות שהבנק יעשה זאת במקומו. אחרי הכל, הבנק לא אמור לשמש אפוטרופוס של הלקוח.
להרחבה בנושא ראו:
רות פלאטו-שנער, "הרהורים בנושא גבולותיה הראויים של חובת האמון הבנקאית: הבנק כאפוטרופוס של הלקוח?", חובות אמון בדין הישראלי (רות פלאטו-שנער ושוקי שגב, עורכים, הוצאת נבו 2016)
